רסיס נתקע בראשה, והרופאים החליטו לשמור אותו מחשש לחייה 
 בת דודתה אמרה לאל-קודס: בשאר מת לאט וזקוק לטיפול דחוף בחו"ל 
 אביה, אמה, אחותה היחידה, אחיה, גיסתה ובתה נרצחו 
 47 ימים בבית החולים ללא אוכל ושתייה. עכשיו הוא מוזן דרך ברביצה בצוואר

"היא טסה במרחק של כ-200 מטרים מביתה בזמן ההפצצה". כך תיארה בת דודה של בשאר אל-עובייד את מה שקרה לה באותו יום גורלי. רגעים שבהם בשאר עצרה את נשימתה, וזיכרונה בגד בה רוב הזמן, מבלי שהיא האמינה, או שמישהו האמין, שהיא עדיין בחיים.

הסבל של בשאר החל כשהכיבוש הישראלי שיגר חגורת כיבוי שכוונתה לבית משפחתה ב-3/3/2024. בת דודתה סיפרה ל-Al-Quds ו-Al-Quds.com: "בדיוק בשעה שבע בערב, הכיבוש בגד בהם אביה, אמה, אחותה היחידה, אחיה, אשתו של אחיה ובתה מעונה." היא הוסיפה: "מספר מבני משפחתה עדיין נמצאים מתחת להריסות, בחלקים".

לגבי בשאר, היא נפצעה מרסיס שהתקע בראשה. היא לא עברה שום ניתוח מחשש לשיתוק. בת דודתה אמרה: "הרופאים החליטו לא לבצע שום ניתוח עקב הימצאות הרסיסים באזור רגיש בראש". היא המשיכה: "זה גרם לה לחור באוזן ולחוסר יכולת לנוע כרגיל בצד השמאלי של גופה, אז אני ואחיותיי נאלצנו לסחוב ולהזיז אותה".

בשאר בילתה 47 ימים בטיפול נמרץ בבית החולים שוהדא אל-אקצא בדיר אל-בלח במרכז רצועת עזה, ללא אוכל או שתייה מספרת: "מצבה היה קשה מאוד, והרופאים איבדו תקווה להחלמה הם אמרו לנו שבכל רגע היא עלולה למות, אז הם לא אכלו כלום, מה שגרם לה לתת תזונה, מה שגרם לה לרזות משמעותית".

היא ממשיכה: "אחרי זה, הרופאים שמו תחבושת בצוואר שלה שדרכה היא יכולה לאכול דברים פשוטים לפי יכולת הבליעה שלה".

בית החולים היה מלא בפצועים, מה שגרם לרופאים להוציא את בשאר מטיפול נמרץ ולהחליף אותה במטופלת אחרת במצב קשה: "הפציעה שלה גרמה לה לסבול מאובדן זיכרון רוב הזמן. לפעמים היא מכירה אותם והרבה פעמים היא שוכחת".

במשך חצי שנה סובלת בשאר עד כה מתת תזונה, מה שהחמיר מאוד את פציעתה ואת השפעות הפציעה הזו. היא ממשיכה: "יש לה עיקול של עמוד השדרה, נפיחות בבטן וחוסר יכולת לדבר, שלא לדבר על לחץ הדם שלה פתאום עולה ויורד".

היא הוסיפה: "בשאר תלויה רק בנוזלים ובמרקים לתזונה שלה, והרופאים מנעו ממנה לאכול לחם, כי זה גורם לה לעצירות, והיא לא מסוגלת לזוז".

בשאר נוטלת הרבה תרופות ללא תוצאות, מה שהשפיע עליה פיזית והובילו לסבלה מכוויה בוורידים שלה הוסיפה: "היא הייתה בבית החולים חצי שנה בלי לקבל את הטיפול הנדרש היא נטלה רק תרופות נגד קרישים ועוויתות."

יותר מחמש פעמים ביום הרופאים מבצעים פעולות שאיבה בבשאר כדי שהיא תוכל לנשום, ולפעמים יותר מעשר פעמים. ליחה הצטברה בחזה."

מה עם התקפי הדיכאון הפסיכולוגי שבשאר חווה? בת דודתה עונה: "היא תמיד שואלת על אמא שלה, וכשהיא מבינה שהיא מתה ולא תחזור, היא בוכה הרבה ומתעצבנת עוד יותר בראשה מתחמם במקום הרסיס והדימום חוזר. אז הרופאים נאלצים לתת לה פתרונות, ולפעמים הם נותנים לה תרופות שינה עד שהיא נרגעת וישנה".

פעמים רבות, בשאר חושבת על המוות וההתאחדות עם משפחתה, היא ממשיכה: "לפעמים היא רוצה לחנוק את הצוואר שלה עם ברביצה, ופעמים אחרות היא נושכת את ידה עד שהיא משנה את צבעה לכחול." מצב פסיכולוגי רע מאוד, ואינו מקבל טיפול פסיכולוגי".

בשאר זקוקה לניתוח מחוץ לרצועת עזה כדי שהדם הכלוא בתוך ראשה יוכל להישאב החוצה וזיכרון שלה יחזור לחלוטין להציל את חייה לפני שיהיה מאוחר מדי ועד שהיא תוכל ללכת על הרגליים." "המעט שהיא יכולה לעשות זה ללכת לשירותים לבד."