הגנה על אלים פצועים בימי הזקנים בבירצייט...למופיד עבד רבו

התעוררתי עם כאב בנפש; שמעתי שיחת טלפון מצלצלת, שאומר שאח שלנו, לוחם, נפטר בחו"ל, ללא כל נחמה. הוא מופיד עבד רבו, שהיה אחד משורשי הברק, עם קעקוע זהוב רענן בוהק באיילינר שלו בשמי תקופה סוערת, בשטחים הכבושים, בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. הבטתי מקרוב בדימוי פעור העיניים של הדמיון וראיתי את עיניו, והוא זרח כשראיתי אותו הולך ברחובות הקמפוס הישן של האוניברסיטה, מוביל את צעדיו לעבר כוכב הכיבוש העולה והזוהר.

במשך מאה שנה לא עזבנו את בית הלוויות! מה שקורה בעזה מספיק כדי שלבו של אדם יתנפח וימות! אני לא יודע אם העולם הזה הוא חיים או הלוויה. או תקווה דלה עד שיבואו החיים, ואני מתכוון מתחת לעפר? בואו נהיה עצובים, שיהיו מי מלח או אותיות!
מופיד עבד רבו; אח של הסנדקים של התנועה הלאומית, בתקופה קשה שבה לבבות נופלים לרגליהם, אני מתכוון לאלה שזה עתה השתחררו מהכלא; אבו אל-עז, חסן אישתיוי, בנו ובן לוויתו, אבו עלי אל-בוריני, ולפניהם הייתה באוניברסיטה קבוצה של לוחמים מושבעים יותר למען תנועת הפתח, כמו האחים נבהן ח'ראישה, סלאם אל-סאלח. , ריאד עווידה, ג'מיל אבו סעדה, חסן אבו לבדה, עבד אל-רחמן אל-שומאלי, ועדנאן אבו-חבסה, והם היו קבוצת תנועה שיצאה מעצירות ואיתם, כתף אל כתף, היו האחים מוחמד שתייה , עומר סמהא, ג'מאל חסיבה, אינעם סופאן ז"ל, וג'יה קשמר, רשאד חוראני וענאן אל-אטירי, ואחריהם הגיעה קבוצה מכובדת, שהבולטת שבהן הייתה האח המופיד עבד רבו ז"ל, חסר הפחד, אשר הניח. תפקיד נשיאת מועצת הסטודנטים, כשיא חדירתה של תנועת הפתח לשורות הסטודנטים באוניברסיטאות, כביטוי להקרבתה ולנאומה המאוזן והרהוט...

הם סיימו את בתי המעצר והגיעו לאוניברסיטת בירצייט בחיפוש אחר השכלה, בתקופה שבה השמאל המרקסיסטי הפלסטיני שלט לחלוטין בתנועת הסטודנטים באוניברסיטה, ולא היה אזכור ברור לתנועת הפתח, התנועה האסלאמית, או המפלגות הלאומניות זה היה בשנת 1978, ונראה שכניסתם לקמפוס האוניברסיטאי הותיק חוללה שינוי דרמטי בהרכב תנועת הסטודנטים תוך מספר חודשים, הפתאים המפוזרים, או הסטודנטים החדשים המתלבטים עדיין לא הצטרפו לגוש זה או אחר, הוחלט במהירות על גיוסם לקבוצה. אבי עלי ואבי אל-עז. מקומות בגדה המערבית וברצועת עזה.

המופיד עבד רבו נכלא כמו אחיו, והוא שוחרר, ולכן הצטרף שוב בלהט העשייה הלאומית, ולא היסס כשפרץ את גלי הארץ הכבושה. מאבק וארגון. חסר פחד, פעיל ואמיץ הם מספרים עליו סיפורים יוצאי דופן בזמן שהוא היה בכלא, כמו איך הוא תקף את סוהר הכלא האלים, הגזעני, הפשיסטי עם להב שגרם לפניו לדימום, מה ששימש כגורם מרתיע לעצור את האסיר. סוהרים מלתקוף את האסירים. מופיד פשוט, כמו עשב קקון, צנוע ואינו מתפלסף, רחוק ממורכבות ומעמימות בכל דיבורו והתנהגותו. הכיבוש עצר אותו מחדש עם אחיו מהאוניברסיטה, והוא עוזב, כאילו שאזיק לא כלא את זרועו, או סובב את זרועו העליונה. הוא היה מסור לפעולה פטריוטית, נטולת חשדנות, מטרה, פסימיות או עניין, וזה אולי מה שגרם לאנשים להאמין לו, ולכן בחרו בו כחבר המועצה המחוקקת, לפני שהמרחקים והעובדות הקשות לקחו אותו, ו הוא עזב לאמריקה כדי למות כזר, קדוש מעונה לבדו שם.

באוניברסיטאות המקומיות (האוניברסיטה הלאומית א-נג'אח, בית לחם, חברון, מכונים ואוניברסיטאות עזה) היו קבוצות דומות לקבוצת בירצייט, שהורכבו מבוגרי הכלא, שהובילו את התנועה והעשייה הלאומית בשטחים הכבושים. אלה שלימדו אותנו את ה-ABC של הפתח ואת ההיסטוריה של תנועות השחרור, ולקחו אותנו לידע ולעיסוק בעבודה ציבורית. והנה אני מכריז על תודתי ההיסטורית להם, ולכל האחים שאני זוכר או לא זוכר, כי הם הקימו את חזית הסטודנטים הסולידית והמשפיעה ביותר שניצבה מול הכיבוש, והם היו, לימים, מעוררי ההתקוממויות הגאוניות. שארצנו ראתה בגאווה, בגאווה ובתהילה. כל האחים שהזכרתי, ואחרים, הם מודלים של פטריוטיות, מודעות ומחויבות יחד הם היוו את הצמח והגזע של התנועה שממנה צמחו ענפי הפתח.

מיד לאחר סיום לימודיהם של שמות אלו מבירצייט, ועד פרוץ האינתיפאדה הגדולה, הגיע האח מרואן ברגותי לנשיא מועצת התלמידים, ואיתו היו שמות זוהרים, דינמיים ומובילים, החל מהאחים סמיר סוביהט, נאיף. סויטאט, נוז'אט שאהין ואבו אל-אמג'ד עלאונה, אלוהים ירחם עליו, עד יחיא אל-סלקאן ועומר, זכריה מוסל'ה, ג'יהאד אבו עין, מוחמד אל-מג'דובה, חאלד אל-יזיג'י. , צברי אל-תמיזי, סמיר נאסר, עדיב אבו חליל, טאריק אל-גול, חאלד סלים, איברהים ברהם, רשיד מנצור, ג'מאל אידריס, נאסר אבו דלחום, איברהים ח'ראישה, מחמוד אל-נייראב, אחמד עיסא, ריז'ק חמד. -זעיר... ואחרים. בירצייט היה סמל התנועה הלאומית ולב ליבה, שממנו יצאו העמדות המרכזיות, וממנה יצא הרחוב לכיוונו.

בירצייט; האוניברסיטה הראשונה שלנו, שילדי המלוכה שלה הם עדיין אלה שנשאו את רחובות עצי האורן, מתוך חמדנות לאותו צבי, שברגע שידו על הקרקע, העולם יהיה בבלבול ותהיה רעידת אדמה. ואלו המכים אבנים בכפות ידיהם ומתחת לרגליהם הצעירות, בלילה שטפטף חלילים, חבילות ותמרים של יין, עם ירח שנמס על גגות רעפים ועצים! כל ערב הייתה חתונה, והאוניברסיטה הייתה משפחה אחת מאוחדת בשירה בלילה, ובהדגמה, דימום, הזעה וריצה במהלך היום, מבלי להזניח את השיעור, ההרצאה, והתמקדות במחקר והקשבה למורים. , שהיו כמונו יושבים סביב שולחנות הקפיטריה, דנים, חולקים, מתבדחים ומדגימים. אני זוכר בכבוד את הפעילות שקיימה החוג ללשון ערבית מדי שנה, שהייתה "שוק ספרותי עוקז" לשירה, סיפורים, רטוריקה ומאמרים שמות גדולים הרכיבו את צוות השופטים, ביניהם אמיל חביבי, סמיח אל-קאסים. עלי אל-חלילי, פאדווה טוקאן, פרופסורים לספרות ואחרים, שהעניקו לנו פרסים והם מעירים על היצירתיות שאנו מציעים. אבל שוק אוקז נעדר, וכך גם "החתונה הפלסטינית" השנתית למורשת ואמנויות, "שבוע האוניברסיטה הפלסטינית לתערוכות לאומיות" ו"להקת התיאטרון של האוניברסיטה", שהציגה הצגות לא-תיאטרליות של אל-קאסם, עבדול- Latif Akl, Saadallah, Nus, Garcia Lorca, Shakespeare, Tawfiq Al-Hakim, ואחרים נעלמה, והאוניברסיטה כפי שאנו מכירים אותה נעלמה! כוחות הכיבוש תמיד הסתערו על האוניברסיטה, שרפו שווקים או חיבלו באירועים באמצעים של מניעה, הגבלה, חילול קודש ומעצר. הן היו עונות שרעננו את הרוח, הנפש והמצפון, הקימו תקשורת בין המוסד לחברה והחיו את המורשת, הזיכרון ומרכיבי האישיות והזהות.

ואם אשכח לעולם לא אשכח את ימי ההתנדבות! אנחנו חולקים את הקציר עם אנשים, יושבים איתם בערבות, ישנים בבית הספר או במועדון, ויש לוח זמנים לחגיגת לילה שמחה! לאן נעלמו המתיקות והגבריות של הלילות והימים ההם?

ברגע שנכנסים לקפיטריה של האוניברסיטה, העשן והרעש מציפים אותך, כאילו אתה במרכז אגדה בוהקת, או בבוץ הקרבות המכריעים האחרונים, כאילו הדוברים, בין אם מהפתח, החזית העממית. , הדמוקרטיה, או הקומוניסטים, רוכבים על סוסי המקדש ומגנים על אלים פצועים! כבשן הקדירה הוא שהמיס אותנו במשך ארבע שנים שמנות, אז התחלנו לתפוס את הרוח ולשיר עם השירים שלה בתאים ובספים רחוקים, והמשכנו לעמוד על הקרקע האיתנה של המזנון, מה שגילה ל לנו את עומק הנאיביות שלנו, הפאר של הטבע שלנו, ואימת הטירוף, המיסטיקה, הפרשנות והתדהמה ביקום הזה.

אוניברסיטת בירצייט פתחה את ההמנון! אולם, לאחר יותר מארבעה עשורים, הסצנה הטרגית הסולידית הפכה לקומדיה שהדיפה ריח של דם אסור... אז איך הגענו לבוץ, לניוון, להנפה ולבריחה? איך נוכל לשאת דיבור שמפיץ לבן עמום מבלי להיפגע מהרעד שנגע בברזל והוציא את לשונו בתדהמה בלתי נסבלת? אין טעם בתגובה האלגנטית הזו, או להסיח את דעתו על ידי הזיכרונות החולפים הללו, כי העגלון שלט בהצלפות, והפכנו להיות מאולפים כפי שהוא אוהב את הערבים העירומים שלו, ואין שום נזק לבלות את הימים הנותרים, כמו המבקרים. חזרו על שבחיהם והצדקותיהם בשלמות רבה, והנחושת של המצלתיים לא תכסה את שמותינו הגבוהים או מה שאומרים המספרים בפונדק, או בגשר היחיד של הירח.

תנו למי שמת, שיתאבד, ותן לנסיך להציג את כיפת הזהב והמיושנה שלנו לאדון הגיהנום הבודד... אז מה אנחנו יכולים לעשות בנפילה המפחידה, העצומה והמטורפת הזו?

כמה מילים ונוכל לראות בעיניים פשוטות את כל הזוועה הזו. בכמה מילים אנו מבשרים את ההמנון והילדים... ויודעים שאנו מתרגלים מנגנוני פיצוי... עד להולדת האביר הנצחי... ועד אז; רחם ואנחנו צריכים לבכות.

מופיד פשוט כמו עשב קקון, צנוע ואינו מתפלסף, רחוק ממורכבות ועמימות בכל דיבורו והתנהגותו. הכיבוש עצר אותו מחדש עם אחיו מהאוניברסיטה, והוא עוזב, כאילו שאזיק לא כלא את זרועו, או סובב את זרועו העליונה.