מלחמת החיסול ודרישות האיתנות הלאומית

מאז שישראל ביטלה את אופציית "ההסדר המדיני", היא מתקדמת בהדרגה לקראת חיסול הסוגיה הפלסטינית על כל ממדיה. ישראל הקולוניאלית מבינה לפני כל אחד שניסיונותיה להפיל את זכותם של הפלסטינים לעצמאות לאומית וליישם את תוכנית הסיפוח שלה יפתחו את הדלת לרווחה לשתי האפשרויות האחרות לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, דהיינו, או תיחום משטר האפרטהייד נגד הפלסטינים. אנשים, או החזרת הסכסוך לשורשיו הקיומיים. הראשון, כלומר תיחום האפרטהייד, עשוי להוביל, לאחר מאבק עקוב מדם שעלול להימשך שנים רבות, להפלתו, ועלול לפתוח את הדרך למדינה דו-לאומית, או מדינה דמוקרטית אחת לכל אזרחיה. , וזה מה שהיא חוששת ודוחה. עידן משטרי האפרטהייד הפך למנודה עבור כל עמי העולם, האחרון שבהם הוא המשטר הגזעני בדרום אפריקה. אולי ההתקוממות המקומית והעולמית של שייח' ג'ראח ב-2021 היוותה עדות בולטת לדחיית הניסיונות לשקם ולתוחם משטרים גזעניים כאלה נגד עמים וקהילות ילידים.

באשר לאופציה האחרונה, היא בהחלט מביאה עמה התנגדות כזכות לגיטימית וטבעית לעמים הנתונים לכיבוש ולנסיונות טיהור אתני.

ישראל הבינה שההפיכה שלה נגד הלגיטימציה הבינלאומית והחתירה שלה לתוכניות חיסול וסיפוח מחייבות אותה להתחיל להכניע את העם הפלסטיני, לפצל את תנועתו הלאומית ולקרוע את המסגרות הלגיטימיות לייצוג ולהנהגתו כדי להגן על זכויותיו הלאומיות. היא גם הבינה שהטיה בינלאומית, עיסוק ערבי בסוגיות הלאומיות שלו, והיעדר חזון כולל לכל פרויקט רנסנס, אינם מספיקים לבדם כדי לעבור את פרויקטי החיסול שלו ולהכניע את העם הפלסטיני, למרות שהדבר עודד וממשיך לעודד אותו. להעז ליישם את התוכניות הללו.

בהקשר זה, מלחמת ההשמדה הישראלית באה, לא רק בתגובה לפיצוץ ה-7 באוקטובר, וגם אם ישראל ניסתה באמצעותה לדמוניזציה ולעורר את ההתנגדות הפלסטינית, לבטל את מה שנותר ממעמד הצדק של העניין הפלסטיני. בדעת הקהל הבינלאומית. אסטרטגיה זו באה כמרכיב בהשלמת פשע הנכבה, מה שמסביר אמירות רבות על "מלחמת הקיום להישרדותה של ישראל", שמטרתה להתמודד עם ההשלכות של הפלת האופציה ליישוב הסכסוך, לא רק על ידי עקירת התנגדות פלסטינית, אך גם עקירת הנוכחות הפלסטינית כדי להימנע מאופציות אחרות שאינן אפשריות מגיבה לגזענות הפשיסטית שלה. הניסיון הציוני מאז הנכבה מבין שעצם הישרדות פלסטינית פירושה יצירת גלים מחודשים, שיטות ומהפכות התנגדות שלא ייפסקו.

בשנים האחרונות ניתן לראות מתאם ברור בין הגלישה של ישראל לפשיזם דתי ימני, לבין תוכניות הסיפוח הנלוות והניסיונות לפתור את הסכסוך על ידי ביטול כל מוקדי ההתנגדות בגדה המערבית הכבושה, עם ניסיונות נוספים להכניע את המצב הפלסטיני. ומבקש להנדס את עתידה ואופייה של המערכת הפוליטית הפלסטינית, לגבש את חוסר האונים שלה בעימות המדיני והקרבי, מול תוכניותיו המתקרבות לחיסולה, תוך ניצול מלא של הפילוג הפלסטיני, והייאוש שהוא יצר. בקרב דורות צעירים וסבל עממי רב צורות.

קריינות עובדות אלו נראית הכרחית כדי להבין את טיבו של פרויקט הפירוק הנוכחי, שנכנס לתוקף בהדרגה לפני יותר מעשר שנים, ויורש על ידי ממשלות שונות, שהיו ועודן מסרבות להכיר בזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני כבסיס לכל הסדר, וזה גם מסביר את השוני של ישראל המצב הנוכחי הכריע בכל הנוגע לעתידה, מלבד דחיית זכויות הפלסטינים, שהפכה לקונצנזוס של הרוב המוחץ. אי ההסכמה בתוכו מוגבלת לאמצעי הפחות מזיק לעמדתה להשיג זאת.

הכישלון הישראלי היחסי בהשגת שתי מטרות מלחמת ההשמדה, שהם עקירה וחיסול ההתנגדות ברצועת עזה, הוא המניע הישיר לזרז תחילת המבצע הצבאי הפתוח בצפון הגדה המערבית, כשלב שבו תתרחב למחוזותיה השונים, במיוחד אם ישראל תבטיח שקט יחסי בחזית הצפונית, או לפחות לא... הסלימה. זאת בשעה שפרויקט הסיפוח וההתיישבות מתנהל במלוא עוזו באזורים שונים בגדה המערבית, כולל ירושלים הכבושה, הנתונה לתהליך ייהוד הנורא ביותר שמטרתו להשלים את השינוי באופייה הגיאוגרפי והדמוגרפי. בהתאם לתכנית "ירושלים 2050".

השאלה המרכזית המתרחשת במסדרונות הדיון הציבורי נסובה כעת סביב הדרישות לעימות, ומהם הכלים והאמצעים היעילים ביותר לסכל תוכניות ישראליות? ברור שאחת המטרות של מלחמת ההשמדה המקיפה ברצועת עזה נועדה להפחיד את הפלסטינים בגדה המערבית, שכל התנגדות או עימות עם פרויקט החיסול שלה יגרור אחריה את גורלה של עזה ההרוסה. זה מה שהמנהיגים מצבא הכיבוש נהג בעבר להטיל אימה גם על הלבנונים, ואמר: "גורל ביירות יהיה כגורל עזה". עניין זה, בעיקר בשל הפילוג המדיני ועמדות הרשות הלאומית וההנהגה המשפיעה באש"ף, הפך ככל הנראה לנושא לפילוג חדש כיצד להתמודד עם מלחמת החיסול הישראלית.

הדיון על אמצעי המאבק היעיל ביותר הוא טבעי, הכרחי ולגיטימי, במיוחד בסכסוך כרוני וארוך טווח הנמשך כבר יותר משבעים וחמש שנים, ומאופיין באבני דרך מפוארות מאז הכבוד והעמידה האיתנה. של ביירות, ולא סוף להתקוממות העממית הגדולה ב-1987, והלקחים העשירים שנלמדו מאבני דרך אלו. אבל זה לא טבעי שכל זה יידון מחוץ למסגרות קבלת החלטות לאומיות מאוחדות, שעדיין נעדרות. אז זו תהיה רק רכילות, ואולי אף תשמש להצדקת מצב הכישלון מול מודל ההרס בעזה, שבעצמו לא נשבר, ועדיין מתנגד למרות הטבח שנמשך במהלך המהלך. של כמעט שנה. כי עזה מודעת למעמדה ההיסטורי כמנוף לפרויקט הלאומי.

כן, מה שקורה הוא כמעט מלחמת קיום, אבל זה אגרסיבי להשלים את עקירת העם הפלסטיני שלנו ולחסל את זכויותיו, ומלחמת ההשמדה ברצועת עזה היא חלק מהמלחמה הזו, והכניסה לחיפוש אחר התשובה לאמצעי עימות יעילים מתחילה בהיענות לרצון העממי בהגשמה מיידית של דרישות האחדות הלאומית, אשר עומדות כעת בסטנדרטים שלהן לצורך קיומי, באמצעות יישום מיידי של הסכם בייג'ינג על כל מרכיביו. על פי סדרי עדיפויות ספציפיים, בייחוד למסגרות קבלת ההחלטות הלאומיות בגופי הארגון, שצריכות להכיל את כולם על מנת שיחזור לאופיו החזיתי בהובלת המאבק הלאומי, ולדרישות של חיזוק יכולת העמידה כאחד. בראש סדר העדיפויות לממשלת הפיוס הלאומי שיש להשיגו ללא היסוס או חישובים צרים, באמצעות צורות לחימה, מאבק פוליטי ודיפלומטי המשרתות את אסטרטגיית ההישרדות ובהשראת לקחי שתי האינתיפאדות. שמונע מהפשיזם הציוני לגנוב את ההיסטוריה והגיאוגרפיה הפלסטינית. אנשי המרד הגדול ביותר בהיסטוריה העכשווית לא ייכנעו אנו בצומת דרכים היסטורית, ואין לנו ברירה אלא להתאחד ולעמוד איתן כדי לתפוס את הזכויות שלנו שהפכו לנושא של קונצנזוס עולמי, ולנו בלבד יש את. אחריות להשקיע בקונצנזוס הזה, לא לבזבז אותו.

הכניסה לחיפוש אחר תשובה לאמצעי עימות יעילים מתחילה בהיענות לרצון העממי תוך מילוי מיידי של דרישות האחדות הלאומית, שהגיעו לכדי צורך קיומי, באמצעות יישום מיידי של הסכם בייג'ינג עם כל מרכיביו.