לזכרו של המפקד אבו עמר... ממצור למצור

אינתיפאדת השעה השתים עשרה, או אינתיפאדת חצות, על פי ביטויו של הפוליטיקאי והסופר אחמד עבד אל רחמן, בספרו "הנשיא... שנים עם יאסר ערפאת".

כשאתה קורא אירועים היסטוריים שהיית בהם, חיית וקיים איתם אינטראקציה, אתה מוצא את התמונה שלך בכל שורה של הספר. הדבר הראשון שעולה לכם לראש הוא התמונה שלכם באירוע, וכשתצפו בה, תזכרו את שירו של סלאח ג'הין בקולו של האמן המנוח סואד חוסני:

"עצור את הקלטת במצב קבוע,

כעת נוכל לבחון את הנוף

אף פרט אחד לא הוחמץ

הכל נאמר ומתבטא".

באותו לילה, רגשות תסכול התגנבו לנפשנו חודשים לאחר פלישת שרון לגדה המערבית והמצור על המוקטעה, צפינו ב"איש הזקן במוקטעה" במדי הצבא שלו עם שרוולים מרוטים, לבוש כאפיה. צורת המפה ההיסטורית של פלסטין, המתמרנת בין הימין הפלסטיני "הטבעי, ההיסטורי והחוקי" כפי שניסח זאת בנאום הכרזת העצמאות באלג'יריה, בין הפתרון לבין הזכות המינימלית האפשרית במדינה הפלסטינית.

הקלטת הייתה נעה לפני שהיא תיעצר בעמדה קבועה. היינו מודעים למה שרון עושה באותה תקופה, מלחמת הסמלים ונפילתם. הסמליות של מעצרו וכניעתו של ערפאת הייתה הדבר החשוב ביותר לשרון מאשר הרג שלו. יציאתו של ערפאת הייתה ניצחון לשרון, ומותו "לפי פיקודו" היה ניצחון לפלסטינים. למרות שהתקרה של משפט/סיסמה זו הייתה גבוהה, מות הקדושים שלו לא הייתה עוברת דרך רוח סיסמא זו, נטולת האפשרויות של עובדה מוגמרת.

לפיכך, משמעות הפסוק של אנטרה אל-עבאסי התרחשה כאשר אמר:

"ומדג'אג' שונא לריב

"אף אחד לא בורח, אף אחד לא נכנע".

בשעה עשר, הקלטת נעצרת במכה, כאשר אל-חג'אג' מצור על עבדאללה בן אל-ז'ובייר, נשא אל-חג'אג' את חרבו בימינו, חופר עמוק באיבה שלו לאבן אל-ז'ובייר, הח'ליף במכה. ובשמאלו מכתב הביטחון של הח'ליף בלבנט, עבדול-מאליק בן מרואן.

ניצחונו של אל-חג'אג' היה בפלישה למכה, וניצחונו של עבד אל-מלכ היה בכניעת אל-ז'ובייר, ומטרתו של אל-ז'ובייר הייתה לשבת בחראם, להביס את שניהם עם החיילים שנותרו עמו מתוך כך, הופיעו מטרות קטנות, למרות שהסמליות שלהן הייתה חשובה, אך הן נותרו קטנות לאור המתרחש ח'אליד בן יזיד בן מועוויה. להציע נישואין לאחותו של אל-חג'אג' ועבד אל-מאליק מי יקדים את השני להתחתן עם סקינה בן אל-חוסיין במדינה, וחודשים לפני כן הרגו את בעלה בכופה, מוסאב בן אל-ז'ובייר. המטרה כאן לא הצדיקה את האמצעים מי שאמר שרודנים תמיד מצדיקים את המטרה באמצעים?! יש להם אלף אמצעים למטרה מרכזית ומטרות קטנות.

הסצנה הזו תזכיר לי סצנה מתוך ההצגה אל-חוסיין המורד... אל-חוסיין הוא מעונה מאת הסופר והמשורר המצרי עבדול רחמן אל-שרקאווי, בוויכוח בין זינב לאל-הר אל-ריחי במהלך המלחמה. מצור על כרבלא, שם אמר דרך זינב: מה תאמר מחר לשליח ה'?! האם תגיד שהרגנו את משפחתך, שאלוהים יברך אותך ויתן לך שלום?

אני לא יודע איך בדיוק שמענו את החדשות, אבל עקבנו אחרי החדשות לפני השעה שתים עשרה, ככל הנראה מדובר בהעברה של הצהרה של שרון על פיצוץ החרם על ערפאת, אבל אני זוכר באותה תקופה את המספר. של שיחות שאני ושאר חבריי שנפגשו מאז המצור הראשון קיבלנו בביתו של חברנו, במאי התיאטרון פתחי עבד אל רחמן מצד שני, שאלה עקיפה שמשמעותה, "מה עלינו לעשות?!" הידיעה על הפצצת המוקטעה והריגת ערפאת לא עברה הפעם בתור חדשות פסיכולוגיות או איום באותו רגע, הרגשנו שהרתיחה של התקופה הקודמת רותחת עכשיו. מקהל?! מי הסתכן ותלה את הפעמון?! אף אחד, כולם, לא היה רוח אגודה שעלתה, אז המצפן היה ללא תיאוריות או שליט של המהפכה, וכאן אני לא שומט תיאוריות. אבל שמתי אותו במקומו, לא לפני האנשים ולא מאחוריהם.

למצור על אל-ז'ובייר במכה קדם המצור על עות'מאן בן עפן במדינה. ישנם נרטיבים רבים שגינו את עותמאן והפכו אותו לגורם לחילוקי דעות, ולפיכך היעדרותו היווה פתרון להם. אולי הבולט שבהם הוא מה שדווח על כך שהוא אמר: "אני לא אוריד את החולצה שאלוהים לבש אותי". להגן עליו הם רצו פתרון, אבל הפתרון הזה היה זמני, כי באותו זמן פרצו ריב בשם "החולצה של אותמן" לפני כן, החולצה של השליח הונפה במה שנראה כמו הפגנה. "תהרוג את נת'ל, כי נת'ל לא האמין", מסית להרג עותמאן.

הרוח הקולקטיבית של העם יודעת היטב שגברים הם גדלים ואירועים הם כמויות לא יהרוס את החרם, וגם פתרונות גדולים לא יהרסו את הישות הפלסטינית המודרנית מחפש הרפתקה בריק.

מי תלה את הפעמון?! אף אחד לא צלצל באוזניים שלנו. הרתיחה של הקפה הייתה כמו רתיחה של מישהו שדיבר איתי בטלפון שבו לא יכולתי להחזיק את הטלפון לאוזני או להחזיק את ידית המגהץ בקלות בגלל החום שלו קול הדפיקה ברחוב המוביל ל... החרם, הצעקות של בן שיחי מתגברות בעצבנות, הקול. של קריין ערוץ החדשות שקרא הצהרה על פיצוץ החרם, קולם של חבריי דנים בעצבנות לכאורה, הדפיקות התגברו. הקפה רותח, הדפיקות לוו בקול דלתות נפתחות ונסגרות בחוזקה על רצפות הבניין, מלמולים ברחוב נשמעו, קולו של מגיש חדשות מדקלם חדשות דחופות על תחילתן של צעדות קטנות המגיעות לעיר. מחוז, וקול ירי של צבא ישראל לעבר מפגינים. הקפה ברח, וחום הידית שרף לי את היד ואני התמוטטתי.

ברחוב, ההמונים מילאו את רחוב אל-אירסל והצעידה לכיוון אל-מקטעא נמשכה עם כמה דפיקות בכלי מטבח וקריאות "צור על שלך, הו ערפאת", שנלקחה משיר של המשורר המנוח. מחמוד דרוויש. חלקם הניחו אבנים ברחוב כדי למנוע מטנקי הכיבוש והמכוניות לצאת מרמאללה לפני שהאבנים ירדו עליהם שם, בשער הרובע וסביבתו, היו אבנים נוספות שהתדפקו על קירות הטנקים וכפו את הכוחות. חיילים להתחבא. בעבר היו חביות התותחים פתוחות מול החרם ביהירות, אך כעת הן נשברו והושמדו, אל מול עידוד סביבת החרם הפכה לשדה קרב, מוקף ובין הבתים הסמוכים לו. שתושביו נאלצו על ידי הכיבוש להתפנות לקראת השמדת החרם. כך שרון עשוי לקוות כעת שלא יקום בבוקר עם צבאו ברמאללה מול המוקטעה.

מי הסתכן ותלה את הפעמון?! אף אחד, כולם, לא היה רוח של אגודה שעלתה, אז המצפן היה ללא תיאוריות או שליט של המהפכה, וכאן אני לא שומט תיאוריות. אבל שמתי אותו במקומו, לא לפני האנשים ולא מאחוריהם.