השפה שלנו לא יפה!

שפה היא חולצה תלויה שבעליה מת בתוכה, והאוויר שלה מתמלא בעשן, אבק וריחות שצורבים את האף, וצבעה משתנה... וכמעט מתפוגג.

לאף אחד אין שום קשר לשמלה הזו, נראה לי שכולם המשיכו להזיז את הלשון והשפתיים כדי להעביר את מה שהם רוצים בנוסחאות החלשות, הוולגריות והחלשות. אפילו האליטה הפכה זרה למקורותיה של השפה, אז הם עשו מאמצים רבים כדי להרוס אותה, לפרק אותה ולקלל את אבותיה, כאילו היה מזוהם כל מי שעשה לה כבוד הפך לבזוי, כלאיים ומגוחך , מתאים לאנקדוטות, הומור ומחזות וולגריים שחוזרים על עצמם.

למרות שאנו מאמינים שהשפה היא אורגניזם חי שמתפתח ומתקיים עם הגמישות והכושר הגבוה שכבר יש לשפה שלנו, היא טומנת בחובה שפע של אוצר מילים, טרמינולוגיה וטעויות נפוצות בהתפתלות שלה , אם זה לא בורות, חוסר יכולת ורמה נמוכה עד כדי גיחוך של בינוניות.

העיקרון הבסיסי של האישיות והאדם בעל הזהות הוא להיות מודע לכך שהוא השפה שלו, ושום דבר לא נמצא מחוצה לה מי שאינו יודע את האותיות והכללים שלה, אינו יודע הכל, ואין הצדקה או הצדקה לאף אחד, במיוחד. להוראת תכניות לימודים, שחלקן נמצאות בעמקים הרחוקים מארצנו, מההיסטוריה שלנו ומהרוח שלנו.

זה עשוי להפתיע שאנו קוראים לחוקק חוק להגנה על השפה מפני הפרות, גסות, זלזול וניהיליזם, שנוהגים בקלילות על ידי אותם פקידים שאינם יודעים על מה הם מדברים.

אולי יש נחמה שאנחנו כבר לא צריכים שפה בכלל, שכן הכל בולט, חשוף, ברור ופוגע! אז למה אנחנו מזיזים את הפה ומדברים בקול רם? אז מה התועלת בזה?

השפה היא אחד הטקסים הגדולים והמיוחדים ביותר של האומה. השפה הערבית היא כלי תרבותי, מסגרת לאומית, וסמל האיסלאם ואנשיו היא גדר ציוויליזציה, לשון הדת האמיתית, ולשונה של העם הזה, המבטאת את העצמי ואת התרבות הערבית הכוללת. זה קשר חזק שמחבר את כל הרמקולים שלו עם קשר חזק. למרות ההיסטוריה המכובדת של שפת הקודש של דאד, היא נסוגה מעמדת המנהיגות והחלוציות שלה להיות עקום ולא מסוגל לדבר ישר. מכאן החשיבות של הקמת עמותה להגנה על השפה הערבית, בארץ ישראל, להיות חוליה תקשורתית ומקשרת בין כל המוסדות והגופים ופורום ליחידים לעורר עניין בסוגיות הלאומיות והערביות שלנו, לעורר התלהבות ודריכות. כולם למקור המחלה ולחסרונות.

השפה הערבית שלנו, בארצנו, מתמודדת עם אתגרים ובעיות רבים, שהחשוב שבהם הוא מה עושה המדינה הכובשת אסטרטגית ונחרצת, בכל הרמות, נגד השפה, התרבות והזהות, שלא לדבר על הזנחת העם. של המדינה, והתחרות של שפות זרות במולדתה. בהתבסס על עובדות אלו ובהתאם לכך; אני קורא לגורמים הרשמיים, לאלתר, להכריז על מוסד להגנה על השפה הערבית בפלסטין, להתמודד עם צעדים עוינים ונחרצים המכוונים לשפה, לגיאוגרפיה ולאופי הלאומי... בנוסף לצורך להחיות ולחזק את האקדמיה לשפה הערבית בפלסטין.

אם יש צורך לדבר, ישנה שפה חדשה וישנה, שהיא השפה החדורה במילים לועזיות, המבליטה את בעליה כ"בן אנשים, משכיל ושייך למעמד מכובד", וראוי להניח. המיקומים הגבוהים ביותר והעמדות הגבוהות ביותר. אשר למבינים את רזי שפתם, יקוללו אותם עד יום הדין, או שיש להסירם ולהשליכו למיכלי ההיסטוריה המיושנת.

מי שאינו מכבד את לשונו הצלולה אינו מכבד את עצמו או את מי שאליו הוא פונה, ולכן עליו רק לשתוק על שני יסודות: שלמות המצב והאמת, ושלמות השפה עם מבניה. וכללים. איפה אנחנו עומדים בזה? כל דבר בפלסטין חשוף לטבח, שואה והרג. מעזה לירושלים לשפה.

אנחנו לא צריכים לדבר אחרי היום, אתה יודע למה? מכיוון שלדיבור יש מס כבד, הוא משליך את המדברים אותו לאפלולית, מאחורי החול או מתחת לפטישי החקירה.

בהתאם לכך, אני מבדיל בין חלק מהריסוס הלשוני שיוצא מתוכנו, שלא ברצון ובהכרח, לבין אותה דאדאיזם שמנסה להגיב, בדקונסטרוקציה, בהרס ובמוזרות, לכל הסצנה המדכאת הזו שנהרסת, מנוכרת ומפורקת.

אם יש דרך לצאת מהשלב הזה, אז אני לא מוצא שהאלגנטיות של הסוריאליזם קיבלה את זמנה, ושאנחנו עדיין בעומק הנמוך ביותר של צרחות עמומות, שבורחות ממילים מוזרות, שאין להן משמעות, הכרח, משמעות או הקשר, מלבד האינדיקציה להרס העצום שמטיל את הצל השחור שלו על... שפתיים, אז אנחנו שותקים כשמדברים מותר ואסור.
*
האינטלקטואל חוזר לשתוק עם אבק מבחיל, שפתיו מתקלפות מעייפות, ועיניו מתמלאות בחלקיקים קטנים, תועים ופזיזים שהתפשטו...

חלונות החולה מבשרים על האטומים עפים, מתאספים וקופצים, ללא מטרה, כאילו היו חסרי מנוחה ומחפשים לשום מקום.

הוא מלקק באפר, עפעפיו הופכים אדומים, עור פניו נקרע, ותלמים שעירים מפלסים את דרכם, כפי שהוסכם, על פני מראהו, מהמצח ועד לרקותיו, לחייו וסנטרו!

הוא שומע את החול הלבן-אפור הפזור, מעוך ומעופף, מחפש את מה שנאחז בו, קל ומשוטט, נזרק מאפילה אל התהום הפתוחה של ריקנות בלתי מוגבלת.

הוא לגם מהחלב המטפטף, חם, דבש, חלק ומתוק.

הוא היה מלקק את המים הקרירים, הרכים והחלקים של הסלסביל, ופיו היה מתמלא בלחות ומשתחרר, והדבורים הישנות היו זוחלות לאט לאט לתוך צלעותיו, והכוורות שלו היו מתמלאות בעשב עסיסי ובפרחים.
*
הוא חזר לזמן שלפני הגמילה, ואינו יכול למצוא שד, והוא קורא למים... אף טיפה לא מרטיבה את זוהר לשונו היבשה... ומתחיל לבכות, אולי שאגת הרחמים תניף אותו. לגמגם עם המלאכים, על אגני הקריסטל שלהם בגן העדן.

הוא חזר לסצנה המרוסקת הזו, וראה שאותם חודשים ראשונים, שבמהלכם התנשם, מספיקים לתשובה שחיפש; חלב מתוק ולבן כמו החלומות המעורפלים שלו, או מים שגורמים לו לשתות לאט, אז הוא נרדם בין רגיעה לשינה קצרה. כעת, אין שפה מדוברת כדי להבין את אלה שפופים או שבורים, ואין אותיות או שפות שנותרו בפיהם, ולאוזניהם אין עוד נתיבים לשאת את המלמולים, הצרחות או הקריאות של המדרכות והעירומים.

לפיכך חזר לשששש מכתב אחד או שניים, שהספיקו לו לאכול, לשתות ולישון, רגוע, מלא בשירים, הד של ערבים ושיחות נעימות ומרוחקות.

ועתה, הוא עדיין שומע בשתיקה, לועס את כל מכתביו, ומחזיר אותם כמו כבשה או גמל, והוא בטוח לחלוטין שאין טעם לדבר, או אפילו לפתוח את פיו לכל דבר, מלבד מלית. זה עם כמה חתיכות טבולות בזפת ורעב של גופו המורעל.

תנחומים לסופים ולאנשיו הטהורים והכנים, שזכו להתגלות ובטוחים שלאות יש כוח מספיק להזיז הרים, להפיל מדבריות ולפתוח את שערי גן עדן להשראה הטהורה והזוהרת, כך שהנירוונה תישאר הסוכר. של תפילה וניחוח שקוף של היעדרות.

השפה הערבית שלנו, בארצנו, מתמודדת עם אתגרים ובעיות רבים, שהחשוב שבהם הוא מה עושה המדינה הכובשת אסטרטגית ונחרצת, בכל הרמות, נגד השפה, התרבות והזהות, שלא לדבר על הזנחת העם. של המדינה, והתחרות של שפות זרות במולדתה.