מה אם תרחיב את מעגל ההתנקשות?

בדרך כלל, מקבלי ההחלטות הישראלים (גישת ההתנקשות) נותנים עדיפות לשיקולים טקטיים ולרווחים המיידיים, קצרי הטווח, שהושגו בחיסולים אלו, במיוחד אם הם מהווים הצגה למטרה קלה. עם זאת, על ידי הרהור בהקשר האסטרטגי הרחב ולקחי ההיסטוריה; להתנקשויות אלו יש לרוב השפעות אסטרטגיות שליליות על הכיבוש; כי צדקת העניין הפלסטיני, חוסר הצדק שלו וקיום חממה עממית להתנגדות; הם מובילים להפיכתם של מנהיגים שנרצחו לסמלים של מאבק, והם מעודדים ללא הרף את חידוש הדם והאלימות של ההתנגדות.

מוקדם יותר, שר המלחמה האמריקני לויד אוסטין הזהיר את ההנהגה הישראלית מפני הסכנה של "ניצחון טקטי במלחמה והפסד אסטרטגי" לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. כשהכיבוש הישראלי מבצע את הזוועות הקולקטיביות או האינדיבידואליות שהוא מבצע, הוא יוצר דור עם נקמה, דור עם מראות של תוקפנות, קדושים והרס לנגד עיניו, דור שלא יידע דרך לפחד ולהבת המולדת. לא ולא יכבה בו, ונפשו מעוצבת לנקמה ולנקמה בכובש, דור טעון דיכוי הוודאות שמתבטאת בעוד מאבק. אלה שאיבדו את ילדיהם, יקיריהם, משפחותיהם ורכושם בתוך רצועת עזה והערים, הכפרים והמחנות של פלסטין אינם יכולים לסבול או לסלוח, לא משנה כמה זמן יעבור, ולא משנה כמה חמור הפשע של הכובש. ה"גודש" הזה הוא "אנרגיית הדיכוי" שמכינה את המנטליות שלהם למלחמת נקמה עזה, גם אם תארך הרבה זמן! כאשר רשויות הכיבוש ממשיכות במדיניותן המבוססת על הרג, התנקשויות, מעצרים, הוצאות להורג, הרחבת קולוניאליות/התנחלויות ושלילת הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, כל זה מהווה מקור לאלימות, מה יידרש מהעם הפלסטיני. (בתמורה למדיניות ונהלים אכזריים אלו) מלבד התנגדות ואומץ בהגנה על עצמם ועל קדושותיו?!

כאשר העימות מקבל מימד דתי (כפי שקורה כעת), גוברת האמונה שהקרבות מעולם לא הוכרעו ולא יוכרעו על ידי יכולות צבאיות! ברית השטן, המחזיקים בכלי הנשק החזקים ביותר בעולם ומאמין שהוא השתלט על האנושות, מהמר על עלילת השטן החלש והחלש. בתקופה שבה הם מהמרים על הנשק, הצבאות, המטוסים, ספינות הקרב ובני בריתם, העמים המדוכאים והממוקדים מהמרים על היסוד האנושי המאמין בארצו ובדתו, מה שהופך את האדם לכלי ההתנגדות הגדול ביותר לאורך ההיסטוריה. בעבר נהג המנהיג המוסלמי להפחיד את אויביו במסר: "הבאתי אליכם אנשים שאוהבים את המוות כפי שאתם אוהבים את החיים!" בעוד שהכי הרבה שאדם יכול לפחד ממנו הוא רצח, מה אם לאדם שמולך לא אכפת מהמוות מחוסר צדק קולוניאלי, אלא רואה במוות נחמה והנאה בגן עדן, ופגישה עם אהובים?!
ההתנגדות נוצרה כדי להיות חומה עיקשת שסופגת מכות כואבות, אפילו קטלניות, שבהן הולכים מיטב המנהיגים, ולעתים הם משלמים מחירים כבדים בדם ילדיהם ונכדיהם ובקורבנות משפחותיהם כדי ליצור עתיד לכולם. בחוויות ההיסטוריה, ההתנגדות לא מתערערת מנפילת הקדושים כי השהידים היו שם כדי לעזוב, אלא המטרה היא המורל של העמים הערביים לדחוף אותם לייאוש ולכניעה ("מודעות צריבה" בביטוי הישראלי ), אבל הם לעולם לא ישיגו את מה שהם שואפים אליו.

אם הכיבוש התכוון לשרוף את העצבים או לדכא את השהיד (הניה או אלפי אנשים אחרים שקדמו לו או יבואו אחריו), אז הוא נכשל בכך שדיכא אותו עם משפחתו, ילדיו ונכדיו שקדמו לו, ובמותם. הוא ראה תגי כבוד שיגבירו את כוחו ונחישותו להמשיך את הדרך, וכעת הגיעה מטרתה ושיאה היא מות הקדושים שהוא חיפש והשיג...אם ממניעים דתיים, לאומיים או אחרים. לא שלחת אותו לוועדה (לפי אמונה דתית או לאומית)? דמו של השהיד אינו אלא הזרע שמצמיח חופש וכבוד, והתנגדות זו היא הדרך היחידה לשחרור מות הקדושים של לוחם ההתנגדות מלבה מזמן את רגשותינו מכל תחומי החיים, והציתה את להבת החשיבה בקרב הדורות החדשים. על מציאות המאבק הקיומי בכיבוש, ופתחה בפניהם דלת בלתי ניתנת לחסימה במאבק הזה בנוגע לבלתי נמנע של הניצחון שהקדושים האמינו בו, ושילמו בחייהם על כך.

כן, אלפי אנוסים הלכו לעולמם, ומרטיר אחד או יותר הולכים לעולמם מדי יום, אבל רוחו של כל אחד מהם תישאר נוכחת בכל פינה בארץ ישראל, תאיר את הדרך ותחדיר בנו תקווה לניצחון ולחופש. הגיע הזמן שהמדינה הכובשת תבין שאף אחד לא יכול להעלים עין מהדיכוי של העם הפלסטיני, שסיבתו מהווה את ליבת הסכסוך באזור. עכשיו כשהשהיד מצא את תשובותיו...מה איתנו?
---
כשהכיבוש הישראלי מבצע זוועות קולקטיביות או אינדיבידואליות, הוא יוצר דור עם נקמה, דור עם מראות של תוקפנות, קדושים והרס לנגד עיניו.