על רצח איסמעיל הנייה והישות הפלסטינית העצמאית

כשהכיבוש הצרפתי עצר את המנהיג הסורי איברהים חננו, הוא הואשם בבית המשפט בהקמת ישויות טרור בניגוד לחוק אז ניצל את ההזדמנות שבית המשפט העניק לו על מגש זהב, ואמר: "אם אני הקימו ישויות בניגוד לחוק, מדוע ניהלת איתי משא ומתן במשך שנים?!” חננו התווכח איתם על קדימות, כתקדים והכרה בכך שהוא מנהיג לאומי, מייצג את העם הסורי. הפעולות היו חלק מתנועת שחרור לאומית.

לאחר שהכיבוש רצח את ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, תהו אנשים רבים ברמות שונות בתדהמה: איך הם מתנקשים במי שמנהלים איתם משא ומתן? אם הכיבוש רוצה לנהל משא ומתן, למה לרצוח את המשא ומתן?!

התשובה פשוטה מאוד, והיא מקדימה את מלחמת ההשמדה בעזה. הכיבוש לא רוצה מפלגה פלסטינית, לא מנהל משא ומתן ולא נכנע. מטרת הכיבוש, שחלקו עמו כוחות שונים, היא לפגוע בכל נציגות פלסטינית לאומית, ולהעביר את תיק הנושא לגורמים נותנים חסות, שכל אחת מהן מושכת חלק מהעם הפלסטיני וכוחותיו, ומטילה עליהם מנדט.

הטלת אפוטרופסות על העם הפלסטיני היא מעשה עתיק יומין ועדכני, וההיסטוריה הפלסטינית לא הייתה נטולת ניסיונות כאלה מאז 1948, אז בוטלה המועצה הלאומית הנבחרת כישות לאומית פלסטינית, לטובת חלוקת שארית הארץ, תחת באמתלה של אי כשירותה של הקהילה להקים מדינה פלסטינית או כל ישות מדינית עצמאית.

עם הופעתו של הארגון לשחרור פלסטין, עם סימני מקורותיו, בין קבלתו לדחייתו, נמשכו הניסיונות הללו, בין אם על ידי פקפוק בו, פגיעה ישירה בו, או ניסיון ליצור לו חלופות, מה שגרם לכמה מדינות "מהפכניות" ו. מדינות "להוטות" להתחבר לכוחות הנתמכים על ידי ישראל כדי לסיים את הנוכחות הפוליטית והצבאית הפלסטינית.

כוחות רבים מבקשים כיום לרוקן את סיסמת ההכרעה הפלסטינית העצמאית שהועלתה מאז ימי קדם נוכח ניסיונות הצוואות והחסות. אני לא מגזים כשאני אומר שכוחות בחברה הפלסטינית עוזרים ותורמים ללעג. סיסמה זו ותפקיד הייצוג הפלסטיני בעולם. חלק מהכוחות אפילו החלו לשכנע את תומכיהם שקיומה של ישות עצמאית תחת כיבוש היא נורמליזציה בפני עצמה, ואינה אפשרית, ואפילו בלתי אפשרית, לעצמאות.

הניסיונות לא הצטמצמו לארגון השחרור בלבד, אלא נסעו לפירוק הכוחות המאחדים, וצמצום רעיון המאבק הקולקטיבי לפנטזיות אקראיות של ספונטניות ודה-פוליטיזציה, ובחינת כל ארגון או גוש מאחד כמתנגד ל"עצמאי". פעולה לאומית, ליצור מצבים פרטניים מלחיצים יחסית.

אני לא מגזים כשאני אומר שחלק מהכוחות הללו, כולל ארגונים, השלו את חסידיהם שקיומו של הארגון הפלסטיני או כל ישות קולקטיבית מהווה מכשול לשחרור, ויצרו משוואה דמיונית בנוסחה "מהפכנית" ש אינו חף מרטוריקה, שכן תוכנו הוא הרס הישות הלאומית בתמורה לשחרור, ואני מציין שוב שחלקם כוללים ארגונים כמו גם אנליסטים והוגים.

כאשר חלק מכלי התקשורת מפקפקים בעוגן ה"נדהם" וה"נבוך" שלהם לגבי כדאיות המשא ומתן לאחר הרצח, אני מוצא את עצמי שומע אותו מסית נגד קבלת נציגות פלסטינית כלשהי בכל משא ומתן, בידיעה שמדינות הערוצים הללו התאמנו וממשיכות נוהגת במשא ומתן וב"גישור", והם אינם מבטלים את תפקידם בהקשר זה, יהיה העלות אשר תהיה, היא רואה בכך הישג עבורה.

אם קשה לשכנע שוב את הפלסטיני בצורך להתנער מכל נוכחות פלסטינית, אז הפתרון יהיה בוודאי להרחיק מישהו שמתאים או מסוגל למלא תפקיד זה.

בנימה מהפכנית קפדנית, יציע השדר שהפתרון הוא לצאת לקרב, ולהגביל את התפקיד הפלסטיני אליו בחלק מסוים של הארץ הפלסטינית.

כאן מגיע התפקיד של "אחרים" או "נבלים בוכים" על הקורבנות, ואני אומר הקורבנות ולא על האינטרס של האנשים והעניין ביחד. כשם שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, כמו שאומרים, הדרך להטלת אפוטרופסות על הנושא מלאה ורצופה בדמעות לקורבנות ולמקרים הומניטריים.

אולי לא הסכמתי בעבר עם תנועת חמאס וגם לא עם הנהגתה, אבל זה לא מונע ממני לומר שבתקופת השהיד איסמעיל הנייה היא ניסתה לעצור את רצח העם לפחות על פי אמות המידה שלה. ייתכן שלא נסכים עם בשלמותו.

אין ספק ששיטת הכובש כמנטליות, גישה ואינטרס אינה מחפשת שום פתרון מדיני מול היפוכו, וזוהי המטרה הסופית של פרויקט הכובש, או צורתו האידיאלית הסופית, והיא מחפשת טבח יותר ממה שהיא מבקשת. עם זאת, האמרה "ישראל רק רוצה מלחמה" היא הצהרה לא שלמה כל כיבוש רוצה להבטיח את יציבות החברה שלו בהתיישבות החדשה שנוצרה, ויציבות זו לא תושג על ידי המשך המלחמה, והתמידי שלה. המאמץ למשוך השקעות ושיתופי פעולה שונים ומגוונים ממדינות רבות מחייב לסיים את המלחמה תחילה, לבטא את התיישבותה כמקום בטוח לעצמה ול"אחרים"..ובוודאי גם לנו הפלסטינים. גם אנחנו לא מה"אחרים". באינטרס שלו, ולא בשולחן המשא ומתן או בפורומים בינלאומיים.

כשם שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, כמו שאומרים, הדרך להטלת אפוטרופסות על הנושא מלאה ורצופה בדמעות לקורבנות ולמקרים הומניטריים.