"כיצד ומדוע הסכמת לארוסתו של אסיר שנידון לתקופת מאסר ארוכת שנים ובילה שנים רבות מאחורי סורג ובריח, איך אתה מסכן את חייך ואת עתידך עם אסיר מאחורי סורג ובריח?" אלו הן חלק מהשאלות עמן מתמודדת ללא הרף הצעירה חבה מוסטפא עאבד (בת 30) מאז הודיעה על נישואיה לפני 4 שנים לאסיר מוחמד פארוק שריף אבו אלרוב מקבטיה, שהוא קרוב משפחה שלה, למרות הוא מרצה עונש מאסר בפועל של 30 שנה.

למרות השאלה החוזרת על עצמה בכל הזדמנות ומצב, הבה ממהרת לדבר על ארוסה, אותו בחרה מרצונה להיות בן לוויה, כדבריה, והיא מדברת בגאווה ובגאווה על גבורתו והקרבתו למען למען חירותו של עמו, מביע את אמונתה ואת אמונתה כי שחר חירותו קרוב.

הבה, שנולדה בעיירה קפרדן ממערב לג'נין, לא פגשה לאורך כל חייה את ארוסה, מחמוד, המגיע ממשפחה הקשורה למשפחתה ומתגורר בעיירה קבטיה, אך היא הכירה אותו, בתור היא מספרת, דרך שיחות משפחתו ואמו עליו, והיא למדה על הביוגרפיה שלו, תכונותיו, גבורתו ויציבותו בהיעדר בתי כלא, מה שהפך אותו ל"גיבורה הגדול ולאביר פלסטין, ששובו המנצח. מחכה בקרוב.

הבה אמרה: "היססתי בהתחלה כשמשפחתו של מחמוד הציע לי נישואים, אבל כשחשבתי על עמדותיו ועל הקורבנות שהקריב למען עמנו, הסכמתי מיד להינשא לו, ובשנת 2019, הפתיחה נקראה, וב-3. /3/2020 התקיים חוזה הנישואין, ומאז אותו יום התגבר הקשר שלי איתו, ונתתי בו תקווה לחופש, והוא נתן לי תקווה גדולה שניפגש בקרוב, למרות רצון הכיבוש, את סוהריו, ובתי הכלא שלה".

היא הוסיפה: "בביקורי אצלו גברו הערצתי והערכתי לדמותו של מחמוד, שגרם לי להרגיש גאה וגאה להיות אשתו של אסיר שהגן על הארץ ועל עמו והקריב את פרח נעוריו מאחוריו. סורגים עבורנו."

לדבריה, "למחמוד יש אישיות מנהיגותית ופטריוטית. הוא משכיל, תרבותי, נועז, אבירי, אמיץ, ובעל עיקרון ואמונה מוצקים. בנוסף להיותו משכיל ותרבותי, הוא אוהב קריאה וללמד, בנוסף ל- אנושיות המאפיינת את אישיותו הוא אדיב וחומל".

מאז יחסיה עמו המשיכה הבה לבקר את ארוסה, מחמוד, למרות המכשולים, ההגבלות והצעדים המכוונים שנקטה הנהלת הכלא כעונש ונקמה מכוונת היא אמרה: "בכל ביקור הוא נתן לי כוח ותקווה לפגוש ולשבור את הסורגים, ושחרר אותי מכאב וסבל עקב שיטות הנהלת בית הסוהר, בכל ביקור עברתי טיפול שרירותי, שכן רוב הביקורים הפכו לקשיים, עייפות והליכים שרירותיים".

היא הוסיפה: "כשהגענו לכלא, כוחות הכיבוש היו מביאים את כל משפחות האסירים לביקורים, אבל אני נשארתי היחידה עצורה בחדר לבד עד שהביקורים הסתיימו והמשפחות עזבו, אז הכיבוש הכריח הם יחכו לי עד שאבקר לבד, ללא הצדקה או סיבה, אבל המטרה של זה הייתה להעניש את האסיר ואת משפחתו ולהפעיל עלינו לחץ להפסיק לבקר אותם ולתקשר איתם".

לדבריה, "התמודדנו כל הזמן עם מגבלות ומכשולים בביקורים. לא היה אפשר ללחוץ יד לאסיר שראינו מאחורי הזכוכית, ודיברנו בטלפון המעוות תמיד במשך 45 דקות, וזה לא היה מספיק זמן לדבר, כי הם רצו למנוע מאיתנו לתקשר ולדבר".

הבה ממשיכה להשתתף בישיבה השבועית בסולידריות עם האסירים בעיר ג'נין ואומרת: "מול מה שהאסירים שלנו, כולל ארוסי, נתונים לו במונחים של דיכוי, הרג ופשעים, אנחנו אין ברירה אלא להפגין ולשבת, ולהרים את הקול שלנו מול העולם לעשות מעשה כדי להציל אותם. אין אוכל, אין ביקורים, אין טיפול ואפילו לא מנקים כלים מתחילת המלחמה והתוקפנות נגד עזה, והם מתרגלים רק הרג ודיכוי נגד אסירים, עד לחייהם של האסירים שלנו בסכנה יומיומית ממשית".

היא הוסיפה, "במהלך התקופה האחרונה, לא היו חדשות על מוחמד, ולא הצלחנו לדעת את גורלו. מה שמגביר את החשש שלנו הוא שהוא סובל מכמה בעיות בריאות, כולל כאבי לב וכאבי ראייה, שהשפיעו החזון שלו בתקופת המלחמה וההסתערות על החדרים, הם שברו את המשקפיים שהוא השתמש בהם, והם עדיין עושים זאת". הם מסרבים להכניס ולספק לו את התרופות, אז אנחנו קוראים לצלב האדום. כולם לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי".

הבה מסבירה כי כוחות הכיבוש עצרו את ארוסה, מוחמד, לראשונה במהלך אינתיפאדת ההסגר, והוא שוחרר במסגרת עסקת השחרור בעקבות חתימת הסכמי אוסלו לאחר פרוץ אל-אקצא השני אינתיפאדה, כוחות הכיבוש רדפו אחריו עד שהצליחו לעצור אותו במארב בעירו קבטיה ב-17/7/2002 לאחר עינויים, חקירה ומעצר בתנאים קשים, גזר עליו הכיבוש 30 שנות מאסר.

היא מספרת: "מוחמד היה נתון לדיכוי ועונשים רבים לאורך כל תקופת מעצרו, והכיבוש הסיר את שמו מעסקות החילופים והשחרורים, אבל הוא התמיד והשלים את המסע והתריס נגד הכיבוש על ידי המשך השכלתו. והוא השיג הצלחה בתיכון, אחר כך השיג תואר ראשון בשירות סוציאלי, ונרשם לתואר שני, אבל בגלל המלחמה, לא היו חדשות עליו, ואין לנו מידע על מצבו, ואני מקווה לאלוהים ששמו ייכלל בכל עסקה חדשה, ושהוא ישוחרר לפני תום עונשו, כדי שנוכל להתאחד ולהקים את המשפחה שתמיד חלמנו עליה, ואני אשאר. סבלני עד שהוא נושם חופש וישבור את האזיקים שלו".

עם אירוסיו של האסיר מוחמד, האם בת השישים, איבתיסאם אבו אלרוב, חווה לראשונה מאז מעצרו של בנה תחושות של שמחה, ואומרת: "גנבו לנו את החיים ולקחו את שמחותינו, והרבה זמן. חלפו שנים עם כל מיני דיכוי וסבל, וחייו של בני התבזבזו מאחורי סורג ובריח. עולמות כיבדו אותי לחיות ולשמוח באירוסיו.

היא הוסיפה: "לאחר שמוחמד התחתן, תקוותי לחירותו גברה עוד יותר, והתחלתי לעקוב אחר החדשות יום ולילה, מחכה להודעה על הבשורה של כל עסקה, וכששמעתי חדשות, הייתי התקשר לארוסתו ותגיד לה לחכות ומוחמד ישוחרר ונחגוג את חתונתך ברוך השם וזו התקווה האחרונה והיחידה שלי בחיים האלה".