פעולה פלסטינית מאוחדת: האם יש תקווה?

לאחר ניסיונות וחסויות ערבים רבים לפגישות שנקראו לדיאלוג פלסטיני/פלסטיני (קרא: פתחאווי/חמאס, לעתים קרובות בהשתתפות בעלי ברית של שני הפלגים הגדולים הללו) בדרך להשגת "אחדות לאומית פלסטינית", מוסקבה - ואחר כך בייג'ין - נכנסו לקו וקראו לפגישות/דיאלוגים כאלה. באשר לניסיון האחרון, זוהי ההזמנה הסינית החדשה ב-21/7/2024, עליה הסכימו הצדדים, אך היא נותרה עד הרגע האחרון ניסיון מוצל על ידי אפשרויות ההצלחה או הכישלון, לפחות עד תאריך כתיבת המאמר הנוכחי (22).

מלכתחילה היו ספקות עמוקים לגבי אפשרות הצלחתם של ניסיונות "לא ערביים" אלו לאחר כישלון הניסיונות ה"ערביים", למרות החזקתם של האחרונים במנופים בסיסיים, שמהותם היא הדיקטטורה של הגיאוגרפיה. פעמים, וכוח ההשפעה הפוליטית בזמנים אחרים, בנוסף להשפעת כוחו של הכסף בזמנים שלישיים... ומנופים אחרים. עם זאת, למרות הספקות והתחושות של תסכול ערבי רשמי (ואפילו עממי), שלא לדבר על הפלסטיני, כולם בירכו על כל הניסיונות ל"התערבות חיצונית מיטיבה", בין אם רוסית, סינית, או - במידת הצורך - ממדינות ידידותיות אחרות. בהקשר של האופטימיות המאוד זהירה הזו, גברה האמונה שסין (שהוכיחה את יכולתה בגישור) לא הייתה מארחת את המפגש הפלסטיני/פלסטיני הזה אם לא הייתה תקווה להצלחה.

בניסיון הסיני המחודש, יש מי שהימרו על אפשרות הצלחה גם בזכות עוצמתו של האתגר הרציני הנוכחי, בין אם עם הסיכונים החמורים שהוא כרוך בו, או ההזדמנויות הסבירות לצמצם הפסדים ולמקסם רווחים מול הישראלי/ ברית ציונית-אמריקאית/מערבית במלחמה הנוראה ברצועת עזה מצד אחד, והמלחמה העקובה מדם שמטרתה כיבוש מחדש של הבנק הפלסטיני (וירושלים) ולדחוף לעבר ייהודם מצד שני, בנוסף ל"קרב. למחרת" (שהוא, במהותו, קרב פוליטי) שנמצא על השולחן (בינלאומי, פוליטי ובשטח), מצד שלישי. בהקשר זה, הסכנה טמונה בעובדה שהכישלון בהשגת אחדות לאומית פלסטינית (את היעדרו תיארתי בעבר בביטוי: "האסון השלישי" בהיסטוריה שלנו) יזרוק את כל המחירים הכבדים ששולמו בדם של אנשים פלסטינים, אבנים ועצים אל "הים" של רצועת עזה ואל "הגדה המערבית (ים המלח!!!) ויהפכו את "היום הבא" ליום שחור (או אדום). היום של מדינה פלסטינית שהעולם קורא לה ואשר הפכה - יותר מאי פעם - לדרישה בינלאומית לאחר שהייתה דרישה ערבית ואיסלאמית. כל זה הושג על ידי ההשפעות של אפוס ה-7 באוקטובר ומלחמת הרצח העם והטיהור האתני שלאחר מכן שכוונה לתושבי רצועת עזה (מבלי להזניח את הכוונה לתושבי הגדה המערבית, ומלחמת התשה בצפון פלסטין /דרום לבנון) ומצב החשיפה והחשיפה של המדינה הכובשת בעולם שליוותה את כל זה עם עוצמתה של "ההתנגדות המזוינת" מצד אחד, ועוצמתה של "ההתנגדות המדינית-דיפלומטית" (בעיקר ב. בתי הדין הבינלאומיים לצדק ובתי המשפט הפליליים), בנוסף לאסיפה הכללית של האומות המאוחדות וארגונים בינלאומיים אחרים, בנוסף לארגוני זכויות אדם ואחרים.

כל עוד ההישגים עד כה גדולים ורבים, וכל עוד האתגרים והסיכונים גדולים ורבים, ובגלל שהעולם (שמבין אותנו לפחות) התחיל לבקר אותנו (קרא: לא מכבד אותנו) בגלל ההתעקשות שלנו לשמור על הפילוג (האסון השלישי שלנו), התחלנו להבחין בשכנוע הולך וגובר בצורך להתגבר עליה "הדרישות העיקריות" שהציגו שני הצדדים הפלסטיניים המפולגים, ולהיות מרוצים - משיקולים של "הישג אפשרי ומהיר" - בהסכמה רצינית ומיידי ליצירת מסגרת מנהיגותית מאוחדת וזמנית עד לבחירות הבאות שיתקיימו במועד נוח לכולם, לרבות לכל הכוחות הפלסטינים הפעילים. באמת, אני כבר לא מבין, וברוך השם, אני כבר לא מבין, ובאמת אינני יכול להבין, מדוע (כל עוד "אחדות לאומית שהושגה" אינה אפשרית כעת, לא אובייקטיבית ולא בזמן סביר). מדוע אין הסכמה להקמת מסגרת מנהיגות זמנית, או לפחות משלחת משותפת (רק משלחת משותפת) מטפלת באתגרים העצומים העומדים בפנינו, שהציבו את הנושא הפלסטיני בצומת דרכים מסוכן, הכולל תקוות גדולות ואפשרות. של השגתן, בדיוק כפי שהיא כוללת לוחם שאנו לא צריכים!!!

הסכנה טמונה בעובדה שאי השגת אחדות לאומית פלסטינית, שאת היעדרה תיארתי בעבר במשפט: "הנכבה השלישית" בהיסטוריה שלנו, יזרוק את כל המחירים הכבדים ששולמו בדם העם הפלסטיני, אבנים ו עצים ל"ים" של רצועת עזה ול"ים" של הגדה המערבית (ים המלח) ויהפכו את "היום הבא" ליום שחור או אדום.