כמעט האמנתי לו... אם זה לא היה הטיל הארור הזה

לא הופתעתי מנאומו של בנימין נתניהו בקונגרס כל קורא על אישיותו ואסטרטגיה שלו במהלך עשרים שנות השלטון יכול לצפות למה שהוא יגיד: הדחליל האיראני ובעל בריתה הראשון והאחרון של אמריקה. גם לא הופתעתי מהיכולת שלו לשחק ולשקר, שכן העדות שלי עליו פוגעת, כי אני בעצם חיה במציאות בזכותו, נתונה לחסדי הטילים העדינים שלו שרק מתישים אותנו באיסוף שאריות של ילדים ונשים זקנות. באשר ללבבות הבוערים, הדומעים והמדממים הנובעים מעקירה משפילה, בזה אחר זה כדי להימלט מהמוות, אין בכך כל רע. כפי שהוא אמר, הוא רוצה חיים עבורנו, ואנחנו מתעקשים על המוות. זו לא אשמתו שאנחנו לא ספורטאים, אנחנו לא יכולים לרוץ מספיק כדי לברוח מהטנקים שרודפים אחרינו, ומהמטוסים שעפים לנו מעל הראש! באשר לרעב, המזון הוא בידי אלוהים, לא הוא. אולי אלו השנים הרזות.. האמת היא שהוא התעלה על עצמו הפעם, עד כדי כך שכמעט האמנתי לו אלמלא קול טיל נכנס, ממנו רעדו האדמה והשמים, ובזכותו אבני הבניין מאחורינו עפו למלא את הסביבה, וחזרנו שוב לאסוף שרידי גופות קטנות... ‏

אין דבר שנתניהו לא הכניס בנאומו (תערובת של תרבות, פוליטי, אסטרטגי, צופה פני עתיד, אנקדוטלי/איום ואיום). הוא לא רק הציג את נקודת המבט שלו, אלא הוא רצה להכריח את העולם כולו לראות רק את מה שהוא ראה, ולעצום את עיניו לאמת. אני לא כאן כדי להגיב לטענותיו של נתניהו, אני אשאיר את זה לאלפי המאמרים שנכתבו מיד לאחר שסיים את נאומו, תוך סכנה לטענותיו, ומאות עדויות ודוחות של עורכי דין, רופאים זרים וארגונים בינלאומיים. כמו כן, התמונות ששודרו מעזה נכונות פי אלף מהדיבור שם

מה שבאמת משך את תשומת לבי בנאומו היה הכעס הגדול שלו על שטף תנועת המחאה, וההפגנות העממיות והסטודנטיות שמסתובבות בארה"ב, לתמיכה בזכויות הפלסטינים ובדחיית רצח העם בעזה. אז למה הפחד הזה מהמפגינים האמריקאים, ההתקפה העזה הזו עליהם, והזלזול בהם עד כדי תיאורם כליצנים של איראן?! לתשובה כאן יש שתי סיבות:

ראשית: נתניהו רדוף על ידי ארה"ב, ומה שקורה שם נוגע לו בעיקר, ואני מאמין שאם ההפגנות יסתובבו בעולם וייעצרו בגבולות האוקיינוס האטלנטי, הן לא היו מנענעות את שערותיו. אבל עוצמתן של המחאות ששטפו בערים ומוסדות אמריקאים עתיקים, והאליטיזם שלהן, מעידים על יכולתן להשפיע באופן מוחשי ולשנות את תפיסת החברה האמריקאית על ישראל, ועל היחסים בין תל אביב לוושינגטון, במיוחד מאז ההפגנות. בארצות הברית הם מסורת מבוססת ועמוקה, ונקודת מוצא לתמורות בולטות בחברה ובפוליטיקה האמריקאית. כידוע, מה שקורה באמריקה משפיע על העולם שאחריו.

שנית: גודל ההד שיצר הנרטיב הפלסטיני, ויכולתו לגייס את המומנטום הזה של פעילות פוליטית קולקטיבית, באופן חסר תקדים זה (כמובן, זה נובע מכיעור המלחמה, אימת האבדות האנושיות, ו הדמים של התמונה) כדי לחשוף את מה שמכונה "הקורבן האידיאלי" שהפגיש את האנשים הללו מכל הסוגים והעדות. לדעתם, העימות מתרחש כעת בין שני צדדים: מדכא ומדוכא / קורבן ותליין ללא דיון, דבר שהישראלים לא התמודדו מעולם לפני כן בתוך אמריקה. בפעם הראשונה הם מוצאים את עצמם בעימות עם העם האמריקאי באשר להשלכותיו על הקשרים בין תל אביב לוושינגטון, הם עשויים להופיע בעתיד, אבל הם בהחלט משפיעים ולא יוסתרו. ‏
כמעט האמנתי לו אלמלא הטיל הארור הזה....

אין דבר שנתניהו לא הכניס בנאומו (תערובת של תרבות, פוליטי, אסטרטגי, צופה פני עתיד, אנקדוטלי/איום ואיום). הוא לא רק הציג את נקודת המבט שלו, אלא הוא רצה להכריח את העולם כולו לראות רק את מה שהוא ראה, ולעצום את עיניו לאמת.