המלחמה נמצאת בחודש העשירי שלה...לוגריתמים וחידות של היום המחרת!

איש לא ציפה שהמלחמה התוקפנית הזו ברצועת עזה תימשך כל עשרת החודשים הללו, בעוד המצב הצבאי נשאר כפי שהוא, עם הרג והרס שיטתי ומדיניות של מצור והרעבה.

מי שהאזין לנאומים האחרונים של נתניהו לא מאמין למה שהם אומרים על פתרון עניינים במשא ומתן.

הוא איש הטרור שמוביל את ישראל כשסביבו קבוצת פושעי מלחמה ומצתים, כמו בן גביר וסמוטריץ', המסרבים למשא ומתן או עוסקים בו כאמצעי להארכת המלחמה, ומתן יד חופשית לצבא הכיבוש. לדכא ולהתעלל בפלסטינים ולהרוס את היבולים, בעלי החיים וכל צרכי החיים ברצועת עזה.

לאור המשחקים הפוליטיים הללו שישראל מתרגלת, מדברים רבות על איך ייראה "היום הבא", שייצא בעקבות הפסקת מלחמת רצח העם ברצועת עזה, והסידורים מחדש של הפלסטינים. ביתי, מבחינה ביטחונית, מדינית ומנהלית.

תרחישים דומים ושונים רבים מדברים על ידי פוליטיקאים, אנליסטים פוליטיים וצבאיים מישראל ואחרים שעוקבים אחר הנושא הפלסטיני.

תרחישים למחרת 

בהקשר של האלגוריתמים הפוליטיים הללו, המלאים במורכבויות וחידות, אפשר לעקוב אחר עשרה תרחישים או יותר שהמוח של מנתח פוליטי יכול ללכת אליהם, מבחינת היתרונות והחסרונות שלהם.

ברמה האישית, יש הזדמנויות לתרחיש שיכול להתקבל על ידי הפלסטינים, אבל בהתחשב בנתניהו והמנטליות הימנית הקיצונית שלו כפושע מלחמה, הוא חושב רק על "ניצחון מוחלט", על ידי חיסול מוחלט של חמאס ושחרור בני ערובה באמצעות פעולה צבאית.

הימור זה הוא על מאוזן (למחרת), המאיץ את החזרת רצועת עזה לפלסטינים לצורך ניהולה ושיקומה, ואת השלמת המאבקים השלווים (הלא אלימים) שלהם באמצעות הארגון לשחרור פלסטין, במיוחד לאחר ישראל. נחשפו ותוכניותיה לפעול לעקירת הפלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה מארצם נחשפו עניין היסטורי לטובת הפרויקט הציוני-קולוניאלי.

במחזה המלחמה ברצועת עזה, ישנם עשרה תרחישים שניתן לחשוב עליהם כבסיס לאותו יום למחרת, למרות שכמות העמימות סביב כל תרחיש אינה מאפשרת להרחיק לכת ולהעדיף אף אחד מהם על פני אַחֵר. כי נתניהו - עד עכשיו - הוא זה שעדיין יש לו את היוזמה, והוא זה שקובע את התוצאה של העתיד והגורל הזה.

כאן, אציג את התרחישים הללו כ"לוגריתמים", ולאחרים יש את הזכות להפעיל את ההיגיון ולחשוב עליהם, ואנסה - מצידי - להרחיב את הניתוח של מה שאני רואה כהשערה החזקה ביותר לחקר מעמקי החשיבה האסטרטגית הישראלית עם הרקע הדתי המקראי שלה או מה שהציונות החילונית מייצגת במונחים של תפיסה קולוניאלית של השתלטות על אדמת פלסטין היסטורית, בהתאם לחוויות קולוניאליות קודמות ביבשת אמריקה ואוסטרליה.

יש גם מרחב נוסף לתמרן ולנוע עם מה שחמאס יכול לחשוב עליו, גם אם יכולותיו בשלב זה אינן נותנות לו הרבה, לכפות את תנאיו ולתחום את המאפיינים של (למחרת) המשמרת את המשך נוכחותו במדינה. זירת ממשל ופוליטיקה.

לא נעבור על כל התרחישים הללו על ידי קריאתם וניתוחם, אך נתייחס לחלקם משיקולי ריאליזם פוליטי וחוסר האיזון הקיים במאזן הכוחות, המקנה לישראלים יתרון להטיל וטו, בשל כיבוש, פער הכוחות ושותפות בינלאומית.

10 תרחישים אפשריים

בהתאם לכך, תרחישים אלה הפתוחים לראש לחשוב עליהם מופיעים כדלקמן:

1- מצב כיבוש דומה במנגנוני הפעולה שלו למה שקרה לאחר התבוסה של 1967.

2- תנועת חמאס תמשיך למלא תפקיד של אפוטרופוס, לאחר שכנפיה נקצצו ונשבר כוחה הצבאי.

3- תפקיד למצרים בניהול רצועת עזה, כפי שהיה לפני 1967.

4- חזרתו של דחלאן, עם הפלג הפלסטיני שהוא מייצג שיש לו יחסי ערב נרחבים עם מצרים ומדינות המפרץ, כמו גם ההיסטוריה הפוליטית שלו כמנהל משא ומתן, והצלחתו ליצור יחסים לאומיים עם רוב "כל הפלסטינים". כולל תנועת חמאס; יריבו העיקש וההיסטורי.

5- מינהל צבאי ישראלי עם פיתוח מה שנקרא אגודות כפריות.

6- עקירה בכפייה על פני הים אם ההתנגדות המזוינת תמשיך להוכיח את נוכחותה בשטח. זוהי אופציה שישראל הכינה על ידי דחיסת יותר ממיליון וחצי לאורך החוף מנוסייראת לרפיח בסבל קשה ביותר, והמתנה. למי שנפרד על ידי הים לרכוב על גליו לעבר הצד השני של החופים, ואפילו הזדמנויות להגיע לקנדה ואוסטרליה, כולל חופי אמריקה

7- עקירה מרצון, עם תמריצים מעודדים ומסגרת זמן פתוחה, על פני היבשה והים לעבר מדינות העולם האחר. למרבה הצער, אפשרות זו היא מאוד לא סבירה; כי הדור הצעיר איבד את עתידו ברצועת עזה, ומצפה לעתיד אחר בו הוא חוקר מרחבי חיים הגונים בגבולות מדינות המערב.

8- הרחבת המלחמה אזורית ואולי בינלאומית (חזית לבנון וחזיתות נוספות). אני סבור שאופציה זו קשורה להמשך המלחמה ולהסלמה הישראלית, בעוד שהמדדים הקיימים והפוליטיים מצביעים על כך שהמלחמה עומדת להסתיים.

9- נוכחות של כוחות בינלאומיים עם ממשל טכנוקרטי מקומי. אפשרות זו עשויה להידחות על ידי הפלגים, לרבות תנועת חמאס, למרות שמצב הרוח העממי לאחר אסון הנכבה השני עשוי לקבל אותה, ולא יגלה התנגדות אם לא תיענה בהתנגדות רשמית של הרשות הפלסטינית ואש"ף.

10- החזרת השלטון לפני בחירות 2006 בפני אפשרות זו עומדת בפני התנגדות של נתניהו והימין הקיצוני בישראל, ואם ישתפר מצבם של הפלסטינים כפלגים ומפלגות בהקשר של קונצנזוס דמוקרטי תחת מטריית אש"ף. , האפשרות להשיג זאת בתמיכה ערבית הופכת לעניין של זמן.

כיום, בהתבסס על ההצהרות הרבות של כל הצדדים, מה שישראל רוצה הוא בראש ובראשונה לפרק את ההתנגדות מנשקה, לשבור את כוחו של חמאס וליצור רשות פלסטינית לנהל את ענייני הפלסטינים ללא חלומות לאומיים ובעלי יכולת לחיות. כאזרחים סוג ב' או ג' או כאזרחים סוג ב'. מצב שתואר על ידי הנשיא מחמוד עבאס כתיאור הרהוט ביותר של מחזה החיים תחת "צמיג הכיבוש".

כמובן, ומהצד השני של מהלך העניינים, תנועת חמאס מקווה שישראל תיסוג מרצועת עזה, ותחזור עם הזדמנויות השפעה שיאפשרו לה נוכחות ונוכחות פוליטית, בתוך מבנה המנוהל על ידי אש"ף, ובהקשר של קונצנזוס לאומי או דמוקרטיה בהסכמה.

לסיכום, הבעיה של (למחרת) והקושי לחזות אותו הם אלגוריתמים מורכבים ביותר, שבסודותיהם שולט נתניהו וברית הימין הדתי הקיצוני עמו, בהיעדר כל תפקיד לפלסטין. ארגון השחרור, שנותן לישראל את העליונה בקביעת אופיו של היום הזה לאחר הצלחתה לעשות דמוניזציה של חמאס ולכלום אותו באל-זאוויה, לאור נתונים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים, עמדותיו קרובות יותר ל"קנוניה". עמדה של אוהד ותומך.

במחזה המלחמה ברצועת עזה, ישנם עשרה תרחישים שניתן לחשוב עליהם כבסיס לאותו יום למחרת, למרות שכמות העמימות סביב כל תרחיש אינה מאפשרת להרחיק לכת ולהעדיף אף אחד מהם על פני אַחֵר. כי נתניהו - עד עכשיו - הוא זה שעדיין יש לו את היוזמה, והוא זה שקובע את התוצאה של העתיד והגורל הזה.