הלילה ההוא היה לילה ידידותי למשפחת אל-ג'מאל, המתגוררת בשכונת אל-שוג'עייה, מזרחית לעיר עזה השעות עברו בצורה רגועה ומונוטונית, בעוד אור הבוקר הופיע כ"מבשר" שניסה למשוך. תשומת הלב של בני המשפחה למפלצות המתכת שהחלו לחדור לאזור.
ביום חמישי ה-27 ביוני בשעה עשר בבוקר, הטנקים וכלי הרכב של צבא הכיבוש הישראלי פלשו בהתגנבות לשכונה והגיעו עמוק לתוכה תוך ניצול גורם ההפתעה, שכן התושבים היו רגילים לחדירת כוחות. האזורים שלהם בלילה אחרי שהחושך הטיל את הווילונות שלו, ולא באור יום כמו הפעם.
תושבי בית "אל-ג'מאל" שמעו קולות מנועי רכב, מלווים בהפגזות כבדות ובירי כבד, והבינו כי הם מוקפים ושנשקפת סכנה ממשית לחייהם.
בבית הממוקם ברחוב אל-נזאז נמצאו שישה בני אדם: האם, ספיה אלג'מאל (בת 65), בנה מוהנאד (בן 28), בנותיה נוסייבה (בת 34), ארג'י (בת 30). ), והאדיל (בת 25), ונכדתה מונה (בת שנה וחצי).

שעות של טרור...
בני המשפחה היו מבועתים, במיוחד מאז שהוצבו כוחות הכיבוש מול ביתם והחלו לחפור על חלקת אדמה סמוכה. הם עברו לקומה השנייה של הבית, התאספו בחדר באמצע הדירה וסגרו הדלת.
בשקיעה, לאחר שעות של פחד וציפייה, קרה מה שחששו אנשי הבית, כאשר דחפור ענק החל לחפור את הבית מהצד האחורי.
האנשים הנצורים החלו להתפלל לאלוהים ולחזור על השהאדה, מתוך אמונה שהחיילים יהרגו אותם בהריסת הבית שעל ראשם. אך לפתע הסתערו החיילים על הבית, עד שהגיעו לחדר בו היו בני המשפחה, שהחלו להתקשר לחיילים ואמרו "אנחנו אזרחים".
אבל לחיילים לא היה אכפת, והם ירו מטח כדורים, ואז השליכו את רימון היד הראשון לחדר, ואז עקבו אחריו עם עוד 4 פצצות.
בני משפחת אל-ג'מאל השליכו את עצמם על הקרקע ותפסו מחסה עם הרהיטים המעטים, מה שלא מנע מהם להיפגע משברי הרימון. האם "ספיה" סבלה מפציעה גדולה בחזה , וארבעת בניה נפצעו מרסיסי הרימון במספר אזורים בגופם.
מוהנאד אמר לאל ג'זירה נט, "הם זרקו עלינו 5 פצצות ברציפות, והם ירו, והאחיות שלי צרחו, 'אנחנו אזרחים ואנחנו לא מהווים סכנה', אבל הם לא הפסיקו". לאחר מכן, נכנסו החיילים לחדר, תוך צרחות וירי רובים על הקירות.
הפצע של האם בחזה נראה גדול, באורך של לפחות 15 סנטימטרים, היא קראה לחיילים, "אני גוססת, אני גוססת", אבל לא היה אכפת להם מהצעיר היחיד (מוחנאד). את בגדיו ולקחה אותו למקום אחר לחקירה.
בנותיה של ספיה התאספו סביבה, והן התחילו לבכות וביקשו מהחיילים לעזור לה, ואמרו להן: "אמא שלי גוססת, אמא שלי גוססת, הפצע שלה ענק".
לאחר זמן קצר החיילים אילצו את הבנות לעזוב את אמם, הוציאו אותן מהבית, ולאחר מכן הורו להן ללכת לרחוב סלאח אלדין מערבה, בתוך החשיכה, ההפגזות וקולות הירי. לעבור בין טורים של טנקים.

ריסוק עם שרשראות טנקים..
לגבי מוהנאד, לאחר שהחיילים חקרו אותו, הם החזירו אותו לחדר בו הייתה אמו, ואז ביקשו ממנו לשאת אותה על אלונקה רפואית, בליווי אחד החיילים, ולהוציא אותה מהבית ואמו בתוך טנק, שעבר ליעד שלא הכיר.
לאחר זמן מה, הטנק נעצר, והחיילים הורידו את מוהנאד, ואז השליכו את אמו על הקרקע החיילים רימו את הבן ושכנעו אותו שהם מחכים לאמבולנס שייקח אותה לטיפול, אבל הם תכננו משהו אחר. .
לפתע, מוהנאד נפגע מטנק שנע לאחור ורמס את גופה הפצועה של אמו עד שהפך אותה לחתיכות קרועים.
הצעיר אומר, "היו 3 טנקים סביבנו, ואחד מהם פתאום פנה לאחור ורמס את אמא שלי. איבדתי את דעתי והתחלתי לצרוח". הוא הוסיף, "הטנק דרס אותה בכוונה. היא יכלה להסתובב ולהימנע ממנו, אבל הוא דרס אותה בכוונה".
סדרת הרציחות ללא הפסקה, שכן טנק שני ניסה לדרוס את מוהנאד בעצמו, אך הוא נסוג ונמלט. הוא חשב שהם יירו בו, אך הם לא עשו זאת.
בחשכת הלילה, מוהנאד התחיל לצרוח בשיא קולו כדי שאיש לא ישמע אותו, אבל הוא נענה רק בשתיקה.

מצב קשה..
לאחר ששלושת הטנקים עזבו את האזור, חזר מוהנאד לאמו. הוא הופתע מקבוצת כלבים משוטטים שניסו לטרוף את גופה, אז הוא לקח חתיכת ברזל מהאדמה ונופף בה והיא ברחה.
המצב היה קשה למוהנאד, והוא לא ידע מה לעשות: גופת אמו התפזרה לפניו באמצע החשיכה, והכלבים התבוננו בו מרחוק, מחכים שיצא, והפצע שלו. שנגרם משברי רימוני היד שהושלכו לעברם דימם, וקולות הנפץ והירי לא פסקו, ובמקביל לא ידע מה גורלן של אחיותיו.
הוא ניסה לאסוף את גופת אמו ולשאת אותה, אך כוחו נכשל, מכיוון שהאימה שראה הותירה אותו חלש עד כדי כך שלא היה מסוגל לשאת אבן קטנה. גם אם הוא הצליח לעשות את זה, הוא לא יודע לאן ייקח אותה בתוך העימותים והקרבות האלה.
לבסוף, מוהנאד החליט לכסות היטב את גופת אמו, ואז נמלט מהמקום דרך רחובות צדדיים. הוא נזכר, "אמרתי לחאג'ה (אמי), שה' ירחם עליה, וידעתי את גורלה, ורציתי לחפש את אחיותיי".
מוהנאד המשיך ללכת בקושי בין החושך וקול הפיצוצים והכדורים, בכי ובייפח, עד שהגיע לרחוב בגדאד ויצא ממנו צפונה למזלו, הוא לא פגש באף אחד מכוחות הכיבוש, עד שהצליח יוצאים משכונת שוג'עייה ומגיעים לשכונת אל-תופה השכנה.
בדרך נזכר מוהנאד באביו, רשאד אל-ג'מאל, שנהרג על ידי צבא הכיבוש גם במהלך המלחמה הנוכחית, דווקא בפברואר האחרון, כתוצאה מהפצצה שכוונתה לבית שאליו נמלטה המשפחה, מערבה. של העיר עזה.
למחרת החל הצעיר בחיפושים אחר אחיותיו, עד שנודע לו על נוכחותן בבית החולים הבפטיסטים, שם הם מקבלים טיפול לפציעות משברי רימוני יד שהושלכו לעברן על ידי צבא הכיבוש.
מוהנאד פגש את אחיותיו בבית החולים, ואחרי שסיפר להן מה קרה עם אמם, כולם בכו הרבה.