המוצא האחרון... השמיים!!

לאן ילכו תושבי עזה ותושבי עזה, הנחשפים מדי יום לאיומים והחלטות הפחדה ישראליות לגרש אותם מהמקומות שאליהם נעקרו, לפעמים לדרום, בפעם אחרת לצפון, ופעם שלישית. המרכז, ללא נוכחות של מקומות ובתים בטוחים, שבהם הם יכולים להפקיד את חלומות השינה שלהם, גם אם היא קצרה, בלי סדרות האימה והרומנים ש... הם ישנים כאילו יום התקומה מחכה להם ומצור עליהם מכל זווית.
אתמול הפיץ הצבא הישראלי עלונים חדשים בדרישה לעשרות אלפי אזרחים בעיר עזה זו הפעם הראשונה שהצבא מבקש מתושבי עיר שלמה לעזוב אותה, לאחר שבפעמים קודמות הוא תקף שכונות ספציפיות. אז לאן הולכים האנשים העניים וחסרי האונים האלה, איפה הם ישנים, איך הם שותים, איפה הם ממלאים את הצרכים שלהם, איך הם מתגברים על המחלות והמשברים שלהם? מסוגלים להסביר לילדיהם מה קורה, והאם הגורל אילץ את הילדות הפלסטינית להיוולד תמיד מרחם הסבל ולגדול ולצמוח מתוך אהבה למולדת הפצועה, אבל היסודות של המדינה הזו נהרסו, החיים ההגונים? נגנב, אומללות היא השפה של מה שנשאר, ואין מנוס מהמוות מלבד מוות..
עזה נהגה ליהנות מהים ולהתעורר לשאגת גליו, שכן היא סיפקה מוצא לילדים ולילדות לעסוק בתחביבים ולשחרר את עצמם כתוצאה מהדחקה, מצור ומחסור, בתקופה שבה הקריאה לתפילה הייתה. הרים בקול רם, מוכרים בשווקים קראו, ספורט התנהל ברמה גבוהה, ואורגנו לימודים בבתי ספר, מכללות ואוניברסיטאות, אלפי עובדים יוצאים מדי יום בחיפוש אחר מזון למשפחותיהם ומקורות פרנסה. , ועזה פועלת כמיטב יכולתה לספק את הצרכים, בחיים של נחת וקבלה, אך כיום הביטויים הללו נעלמו ונשבים מהברבריות, התוקפנות, האכזריות והעוולות של הכיבוש.
לאן ילכו מי שחיו בגאווה את סיפור האהבה הנצחית לעזה, אחרי שהים סגר את חופיו ומעגניו בפני דייגים ומטיילים, אחרי שהיה שליו ועדין, מלטף את חלומותיהם של תושבי עזה, אחרי שישראל הפכה אותו לשוע וגועש. ים, עד לשפת הרג ומלחמות..
לאזרחי עזה לא נותר דבר מלבד השמיים כמוצא אחרון להימלט מקללת התוקפנות. זה שם כדי להקשיב היטב ובתשומת לב לזעקותיהם של אלה שאיבדו את הביטחון, לחבק אותם ברוך, הרחק מהכוח והרעות. של הכובש, בסיפור שייכתב לאורך זמן זה הדבר הקשה והקשה ביותר שידוע בהיסטוריה האנושית זו מלחמה שלא יכולה יש בה רחמים וחזק יותר מרעידת אדמה והר געש, במערכה הגדולה ביותר של נקמה בתגובה לקרב המבול..