תורת ההתנגדות והפלת תורת הזכות ההיסטורית

תיאוריית הזכות ההיסטורית היא תיאוריה שיצרה התנועה הציונית, שמתבססת על זכותם של היהודים בארץ ישראל ושהזכות הזו היא היסטורית, והם תמיד פונים להחיות את התיאוריה הזו כי אין להם שום תמיכה, ראיות, או קבועים שמוכיחים את הזכות הזו, לא מבחינה דתית ולא היסטורית. האלטרנטיבה לכך היא ליצור עובדות בשטח ולהפוך אותן לעובדות שיש להן כוח של היסטוריה ואמונה, ואז להפוך אותן לאמת היסטורית מבוססת. זה מה שרואים היום בהקמת יישובים על הקרקע ויצירת מצב של חיבור בין המתיישבים לאדמה הזו. והקשר בין עתידם להישרדותם על הארץ הזו. תיאוריה זו מבוססת על מספר נרטיבים ואמירות, הבולטים שבהם:

1- הנרטיב של ארץ ללא אנשים לעם ללא ארץ. להגיב להצהרה לא קשה בהתחשב בנוכחות ההיסטורית של העם הפלסטיני, עם העובדות ההיסטוריות שברשותו והוכחו בלב האדמה ועל פני האדמה.

2- טיהור אתני, כלומר הארץ שעליה מדברים מאוכלסת על ידי אנשים ועמים אחרים שאין להם זכות זו. כדי להחזיר את הזכות ההיסטורית, יש לפנות ולגרש את העמים הללו, ואולי הנכבה ועקירתם של מאות אלפי פלסטינים מהכפרים והערים המקוריות שלהם היא עדות לגישה זו שעליה מבוססת מדיניותה של ישראל ומה שאנו רואים כיום ב. מלחמת עזה, הפועלת לדחיפה לקראת הגירה כפויה על ידי השמדת כל מרכיבי החיים מאחר שגישה זו לא הצליחה להבטיח שהעם הילידים יישאר בארצם, שאותה לא עזבו, ישראל ממשיכה ואומרת שאין לאנשים אלה. מעמדו של עם וכי הם בסך הכל קבוצות אוכלוסייה שבאו לחיות בישראל.

3- זיוף כתובות ארכיאולוגיות והתעסקות במסמכים היסטוריים, כגון חיפוש בית המקדש והשמדת ומחיקת כל עתיקות פלסטיניות.

בניתוח הצהרות אלו אומר ד"ר חסן סברי אל-חולי: הציונים מחליטים שפלסטין היא הארץ שה' הבטיח להם, על סמך האמור בתורה, ושאלוהים הבטיח לאברהם עליו השלום ולצאצאיו. אחריו, פלסטין, להקים בה מדינה בהתבסס על ספר בראשית 15 - לצאצאיך הוא נתן הארץ הזו מנהר מצרים ועד הנהר הגדול ועד נהר הפרת ליהודים בלבד, ולכן הזכות לארץ ישראל אינה מוגבלת ליהודים, אלא לצאצאי אברהם בכלל.

השאלה החשובה כאן היא מדוע הזכות ההיסטורית הזו לא הופיעה לאורך המאות האחרונות. התשובה הפשוטה היא שפלסטין לא הייתה המועמדת היחידה עבורם, הרצל ניסתה להשיג מקום במוזמביק או בקונגו, ומקס נורדופ זכה בתואר האפריקאי, חיים וויזמן זכה במועמדות לאוגנדה, וארגנטינה, קפריסין ואוגנדה. אז הפך הרצל את ארץ ישראל לנושא ביטחוני שנשלט על ידי הרגשות ועידת היסוד הראשונה של התנועה ב-1897, וקריאת הטקסטים שלה, קבעה הקמת מולדת לאומית ליהודים כאן הוזכר הממד הדתי חשיבותה של הברית הבינלאומית להשגת מטרה זו. זה מה שמאשר לנו שהקמת ישראל באה לפתור את הבעיה היהודית באירופה על חשבון עם אחר.

היא תוצאה של ברית קולוניאלית ציונית כדי שישראל תמלא תפקידים כמדינת פרוקסי למערב בלב האזור האסטרטגי החשוב ביותר בעולם. המטרה היא להישאר במצב של התפוררות. כדי שהמדינה תקום, היה צורך לאמץ כמה הצהרות ולהחיות את הזכות ההיסטורית, וכדי להשיג מטרה זו הייתה הצהרת בלפור שנתמכה על ידי ארצות הברית באותה תקופה והציבה את ארץ ישראל במדיניות המנדט הבריטי, מובילה להחלטת האו"ם 181 להקמת ישראל כמדינה, ולאחריה לאימוץ האמריקני והגנת ישראל עם הווטו האמריקאי, כך שהיא תוכל להתרחב ולהתרחב במלחמת 1948 מלחמת 1967 וסיפוח כולם אדמות פלסטיניות, כפי שראינו בשימוש בווטו האמריקאי במלחמת עזה כדי להגן על ישראל ולהצדיק את מלחמתה.

למרות ההכרה והחתימה של הארגון על הסכמי אוסלו לפיהם תוקם מדינה פלסטינית ב-1999, ישראל, ובאמצעות כל ממשלותיה, דוחה את רעיון המדינה משום שהיא מבטלת זכויות היסטוריות, ועוסקת בפלסטינים לא כאל אנשים אלא כקבוצות אוכלוסייה עם זכויות כלכליות מסוימות.

די כאן לציין את ועידת הרבנים שהתקיימה בקליפורניה בסוף המאה ה-19, כי המסר הרוחני שנשאו היהודים אינו מתיישב עם הקמת יחידה פוליטית יהודית נפרדת.

השאלה היא על תורת ההתנגדות ומדוע ישראל דוחה את רעיון ההתנגדות ומתארת את מה שהם עושים כטרור? התשובה ברורה, על פי עקרונות המשפט הבינלאומי, שהתנגדות מתמשכת של עם תחת כיבוש מבטלת את כל מרכיבי התיאוריה של הזכות ההיסטורית. זכות זו מחייבת קבלה וכניעה מהאנשים הדוחים את הכיבוש.

מבחינה היסטורית, מאז הצהרת בלפור, העם הפלסטיני דחה את כל צורות הכיבוש, וממהפכה אחת לאחרת וממרידה המונית אחת לאחרת מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, והגיע למצב השורר בו עדים השטחים הפלסטיניים, מלחמות ומצור של ישראל, ונפילת חללים הפלסטינים הקריבו יותר ממאה אלף אנוסים ומאות אלפי פצועים במלחמה בעזה בלבד, היו כארבעים אלף חללים ויותר ממאה אלף פצועים. והם איבדו את אחד מחבריהם האסירים והעצורים אינם עדות אחרת להתנגדות זו, אם יש לה משמעות היסטורית ופוליטית, היא נפילת התיאוריה של הזכות ההיסטורית וזכותו של העם הפלסטיני להקים את מדינתו. התנגדות זו תומכת בבקשה הפלסטינית לבית המשפט הוועידה הבינלאומית על אופי הכיבוש, שכן יש ראיות חותכות לכך שישראל היא מדינה כובשת ונוהגת בגזענות נגד ההתנגדות העממית שנוהגת העם הפלסטיני. זה מסביר לנו את ניסיונותיה של ישראל לבטל את ההתנגדות וכישלונה לתאר אותה כטרור ההתנגדות היא זכותו של העם, בעוד טרור מתנהל על ידי קבוצות מחוצה לה, וזה מה שישראל נכשלה בו. נותר שאם ישראל תקים את מדינתה ללא זכויות היסטוריות ובתמיכה בינלאומית, אז עדיף שתקום מדינת העם הפלסטיני שיש לה זכויות היסטוריות, פוליטיות, תרבותיות ודתיות.

בהקשר זה מודגשת חשיבותה של ההתנגדות הפלסטינית, במיוחד בהיבטה השלו והאזרחי לחלוטין, למרות שהחוק הבינלאומי מעניק לעם הפלסטיני את הזכות להתנגד, ולו לגיטימית, עד להסרת הכיבוש והקמת מדינתו העצמאית.