יוזמות לאומיות פלסטיניות: מה נדרש?

בחלוף חודשים רבים ללא הפסקת התוקפנות ברצועת עזה, והשלכותיה הטרגיות על תושבי הרצועה הסובלים ממצור ורעב בנוסף להרג, ותוך דיבור תדיר על תוכניות "ישראליות" בקונצנזוס אזורי ובינלאומי. בנוגע ל"יום שאחרי" המלחמה, כמה יוזמות פלסטיניות הקשורות לנושא הופיעו לציבור מחוץ למסגרות הפלגיות.

לפני שבועות, מאות אליטות של העם הפלסטיני חתמו על מסמך בשם "קריאה למנהיגות פלסטינית מאוחדת", הקוראת לוועידה לאומית פלסטינית. ההצהרה הסופית שלה פרסמה קריאה להקים "ברית לאומית לתמוך בהתנגדות ולשמירה על עקרונות העם הפלסטיני", בנוסף לפניות והזמנות של אישים אקדמיים עצמאיים.

ברור שהמניע העיקרי למאמץ זה הוא תחושת האחריות והרצון למלא תפקיד לאומי לאור מלחמת ההשמדה מחד, והתוכניות הפוליטיות לחיסול העניין הפלסטיני מאידך. זה כולל את החשש מחוסר היכולת להשקיע את הישגי השטח של הקרב הנוכחי בהישגים פוליטיים כדי שהקורבנות של אנשים לא יבזבזו.

תחושת האחריות והרצון למלא תפקיד לאומי לאור מלחמת ההשמדה מחד, והתוכניות הפוליטיות לחיסול העניין הפלסטיני מאידך גיסא. במסגרת זו נמצא החשש מחוסר היכולת להשקיע את הישגי השטח של הקרב הנוכחי בהישגים פוליטיים כדי שהקורבנות של אנשים לא יבזבזו לשווא, במיוחד לאור מונופוליזציה של ההנהגה הנוכחית בהחלטות פוליטיות.

מה נדרש היום מיוזמות שונות? איך זה יכול לשרת את המטרה הלאומית ולהיות בהרמוניה עם דרישות המלחמה?

ראשית עלינו לזכור את חריגות הקרב ואת הרגע ההיסטורי. הישות כינתה את המלחמה הנוכחית "קרב קיומי", ונכון לעשות זאת, שכן רבים מהיסודות שעליהם בנתה את הפרויקט שלה נשחקו או נחלשו, אבל זו גם מלחמה קיומית יותר עבורנו כפלסטינים . מה שנדרש - ישראל ומפלגות אחרות - הוא לרסק את ההתנגדות (לא רק להביס אותה), לחסל את הנושא, ולעקור את העם במידת האפשר. כלומר, יוזמות של כל מפלגה פלסטינית, בין אם היא אקדמית, אקטיביסטית או עצמאית, צריכות להזכיר את מלחמת ההשמדה המתמשכת, את מטרותיה מרחיקות הלכת, את המציאות ההומניטרית הטרגית ואת תוצאותיה הפוטנציאליות.

היוזמות הנ"ל ואחרות דומות להן מעידות על דאגה ברורה לנושא הלגיטימיות, מנהיגות, דיבור בשם העם הפלסטיני ודיווח עליהן, לכן מופיעות קריאות לברית או ועידה לרפורמה באש"ף וכו'. עם זאת, הניסיון ההיסטורי, בעיקר בשני העשורים האחרונים, מאשר שדרך זו חסומה בהחלטה של אבו מאזן, שביטל את הבחירות שסוכמו במסגרת מסלול הפיוס, אך אפילו בהחלטת תנועת הפתח עצמה, אותה אנו יכולים. לחוש את חוסר שביעות הרצון של חלק ממנהיגיה ורבים מקדרים ותומכיה מהנהיגה.

יש לזכור שלגיטימציה ומנהיגות בתנועות שחרור שונות מאלו שבמדינות יציבות, שכן היא נובעת מפעולת המאבק בשטח וממידת היכולת לייצג את התקוות והשאיפות של העם, ואז זה הופך מאוחר יותר ל תואר פוליטי או מסגור רשמי, ולאו דווקא באמצעות בחירות ומינויים.

קרב כראמה, על ביצועיו, תוצאותיו וסמליותו, היה סמל לדומיננטיות של תנועת הפתח בפעולה הלאומית הפלסטינית והנהגתה של ארגון השחרור במשך עשורים רבים. במלחמה הנוכחית ניתן לבחון למי ההחלטה לצאת למלחמה, למי התכונן אליה, את עמדת העם בהתמודדות עם הכיבוש, עם מי מנהלים האויבים והמתווכים משא ומתן, ומי מסוגל לסכל תוכניות חשודות בנושא. ניהול עזה לאחר המלחמה כדי לקבוע מי באמת מוביל ומי באמת מייצג את העם.

לכן, אני מניח שיוזמות עילית לא צריכות להיות עסוקות יותר מדי בשאלת המנהיגות והלגיטימיות, אלא צריכות לפעול בשני נתיבים בסיסיים: הראשון הוא לפעול במהירות ובאינטנסיביות בכל האמצעים כדי להקל על המצוקה ההומניטרית ברצועת עזה, במיוחד הרעבה של אוכלוסיית צפון רצועת עזה, והשנייה היא לתרום למסגרת הפוליטית שלאחר המלחמה.

אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, פעילים ועצמאיים בכלל אינם פוליטיקאים, או ליתר דיוק, אינם מפלגתיים וסיעתיים, ולכן מה שנדרש מהם הוא הרבה בהירות וכנות בעמדה ובשיח שלהם, ומעט מאוד ב. דרך האדיבות וההתאמות.

רוב היוזמות מתמקדות ברעיון של רפורמה באש"ף, רואים בכך רווח פלסטיני אמיתי שאין לזלזל בו, וזה נכון.

לכן, ללא קשר לשיוך מפלגתי או לדעות פוליטיות, הקרב החריג מטיל אחריות עצומה על כולם. מה שנדרש כאן הוא לגייס תמיכה בהתנגדות (בהפשטה כללית למי שרוצה בה), המנהלת מאבק גורלי על שימור מה שנשאר מהנושא, מה שמעורר עמדה ברורה לגבי ההנהגה הנוכחית של הארגון. הרשות עם תיאור מדויק של אחריות, תפקיד ותפקיד.

רוב היוזמות מתמקדות ברעיון הרפורמה באש"ף, ולאחר אוסלו, ההנהגה הפלסטינית עצמה היא שהכניסה את הארגון למקפיא והכפיפה אותו לסמכות המתהווה, שהתהפכה חלקית לאחר ניצחון חמאס בבחירות 2006 והרגישה. הצורך לחזק אותו עם הארגון, הוועד המנהל שלו והמועצה המרכזית שלו. זאת ועוד, בהנחה שהארגון כלל את חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ופלגים נוספים, וכן גופים ודמויות לאומיות, שיבטיחו שהעולם יטפל בו בדרך שונה מהתמודדות עם חמאס לאחר ניצחונו בבחירות ב-2006. ? אז למה יש קבוצה שמתעקשת למנוע מזה לקרות, ואפילו להתכנס לפרויקט לאומי מאוחד אחרי כמעט תשעה חודשים של מלחמת ג'נוסייד?!

החזקת המקל באמצע לא עוזרת להכות או לתמוך. סביר להניח שזה רק עוזר לנופף מרחוק, וזה לא מועיל ברגע הקריטי הזה. הרגישות של השלב הנוכחי כופה על הכלל הלאומי, במיוחד על האליטות. לקרוא לאל ספיד ולמלא את התפקיד הלאומי הנדרש היום.

הקרב המדיני שיבוא בעקבות המלחמה יהיה לא פחות כבד, חשוב, קשה ומסוכן, שכן תיקי הסעד, הטיפול והשיקום יהוו כלי ללחץ, מיקוח והטלת תנאים, למרות שמדובר בזכויות אדם בסיסיות פשוטות. לכן, הקול והעמדה של האנשים חייבים להיות ידועים, ברורים וקולניים, תוך הגנה על גב ההתנגדות

מה שנדרש היום הוא הנהגה פלסטינית מאוחדת המבוססת על בחירת ההתנגדות והאיתנות, שמירה על עקרונות העם ועניינו, והשקעה בגבורה של ההתנגדות ובהקרבה של העם כדי להפוך את ביצועי השטח למטרות פוליטיות לאומיות. . אם זה על ידי רפורמה של ארגון השחרור, אז בהצלחה אחרת, תן להחליפו או לבטל אותו במידת הצורך.

ההנהגה הפלסטינית חייבת להבין כי המשך ההימור על דרך ההתנחלויות והתיאום הביטחוני הנלווה אליה וכדומה אינו מקובל על העם ואינו יכול להמשיך.