אין מקום בטוח בעזה ואין צורך לחיים!

בעזה אין אזורים בטוחים ואין מקום מתאים לחיים, לאחר שנהרסה במלחמה ומותשת בימי רצח העם המתמשך, ועונות הטבח, הטבח, הרעב, המצור, העייפות והאובדן. מלחמת ההשמדה המתמשכת והבלתי פוסקת הפכה את רצועת עזה כולה לאדמה חרוכה שאינה מתאימה לחיים אנושיים, ואין לה צורך בחיים אנשים חיים בנסיבות חריגות, באשליית התמונה והמציאות על הכאב שרודף אותם בכל רגע.

אחד הניצולים של נגע המלחמה וההפצצות אומר, כשהוא עצר את נשימתו לדקה מול המצלמה, "זו הפעם העשרים שאני נעקר לאיזה כיוון אני צריך ללכת מקום בעזה, לא בצפון, לא במרכז, ואפילו לא בדרום, מאז שיצאנו מהצפון, אנחנו מחפשים מקום בטוח, ולא נוכל להמשיך לחיות בעקירה אחרי עקירה, והפצצות רודפות אחרינו. יבשה, אוויר וים. הוא נשא על גבו את צרכיו הפשוטים והולך לעבר אלמוני שלא ידע לאיזה כיוון או באיזה אזור יתיישב זמנית, מחפש את הביטחון והביטחון האבוד, והוא לא ידע אם. הוא יגיע לפני שהמטוסים יפציצו אותו. הוא בכה והתרחק מהמצלמה.

דמותו של הזקן, העייף מדיכוי הימים, היא דמותה של עזה כולה, הצעירה והזקנה שלה מציאות המצב חורגת מגבולות התפיסה והדמיון, ומציאות הסבל נעשית קשה יותר מיום ליום. אין מקלט בטוח בעזה, והדרך להצלה בלתי אפשרית לאור המציאות והשקט הבינלאומי החשוד הזה, שחרג מכל הגבולות ומכל המובן. בכל המלחמות יש אזורים בטוחים, ויש אתרים המיועדים לאזרחים שמודרים מפעולות הפצצה, למעט בעזה, שם כל המקומות מופצצים, כל האזורים נתונים להפצצות מחודשות וכל האנשים ממוקדים.

ההרס מקיף את רצועת עזה מכל עבר, והפחד ממלא את הדרכים, הסמטאות, מחנות העקירה ומרכזי המחסה אין יותר משמעות לחיים בתוך הנסיבות הקשות, המפחידות והבלתי אפשריות הללו, מהמציאות הקשה של הרעב, שבה יש. אין מים, אוכל או תרופות, למציאות של מבצעי דיכוי, כאב, מוות והפצצות שמתרחשות מדי דקה, ומספר השהידים והפצועים גדל, ואומללות ההרס שפקדה כל שכונה, כל רחוב. , וכל מחנה מתגבר. זו מצבה של עזה אחרי כל תשעת החודשים שחלפו, והמלחמה נגדה עדיין נמשכת, והשתיקה הבינלאומית עדיין קיימת, בעוד המציאות של המצב בעזה הולכת ומתגברת. קָשֶׁה.

תשעה חודשים תמימים, עם הימים, השעות והשניות הבלתי אפשריים, ולעם הייתה סבלנות גדולה יותר מסבלנותו של איוב, עד כדי כך שאכלו סבלנות למלא את בטנם שלא מצאה אוכל או אוכל, וישנו בשטח הפתוח. וסבלו את הקור והאכזריות של החורף, ועכשיו הם סובלים את חום הקיץ ואת הטמפרטורות הגבוהות שלו, וההפצצות רודפות אחריהם באוהלי עקירה ומרכזי מחסה, מטוסים זורקים עליהם לבה, טנקים מפציצים מכל עבר, ו אנשים מחפשים מקום בטוח בעזה, שאינה בטוחה יותר ואינה ראויה לחיים לאחר כל ההרס השיטתי וההרס הגדול שפקדו אותה.

מה שהעין של המצלמה לוכדת הוא לא התמונה השלמה של עזה כואבת יותר, אומללה יותר, יותר אבודה ויותר סבל במציאות, מה שהמצלמה לא מעבירה בשלמותה, אלא חלקים ממנה , המציאות של המצב ומה שאנשים חווים בימים אלה חורגת מגבולות הדמיון והציפיות, בדיוק כפי שהיא עולה על כל היכולת שלנו לדמיין.

דמותו של הזקן, העייף מדיכוי הימים, היא דמותה של עזה כולה, הצעירה והזקנה שלה מציאות המצב חורגת מגבולות התפיסה והדמיון, ומציאות הסבל נעשית קשה יותר מיום ליום. בעזה אין מקלט בטוח, והדרך להצלה בלתי אפשרית לאור המציאות והשקט הבינלאומי החשוד הזה.