למה אתה מחכה?!

הודעתו של סמוטריץ' על הצעדים הקונקרטיים שנקטה ממשלת הכיבוש לסיפוח הגדה המערבית לא הייתה מפתיעה, שכן תוכנית זו, המכונה "רזולוציה", הייתה תוכן התוכנית של הקואליציה הממשלתית מאז הקמתה. יותר מזה, האופוזיציה הצביעה נגד הממשלה, וחלק ממפלגותיה ראו בהשתתפותם של הצמד סמוטריץ' ובן גביר "עלבון" לישראל, שכן הם הואשמו בעבר בטרור על ידי ישראל עצמה, אך היא לא הודיעה על התנגדות רצינית לתוכן תכנית זו, והתנגדותה הוגבלה למה שכונתה תכנית הרפורמה השיפוטית, מה שעורר את הסכסוך הפנימי ביניהם על זהות המדינה וניסיונות "לכפות עליה את החוק המקראי" אופי. במהלך ההפגנות שנמשכו עד ה-7 באוקטובר נגד "הרפורמה השיפוטית", סירבו ראשי האופוזיציה אפילו לדבר על האחריות של המשך ההתיישבות והכיבוש על "הדמוקרטיה של ישראל". הם לא התנגדו להצהרותיו של סמוטריץ' בפריז לפיהן העם הפלסטיני הוא המצאה, וגם לא למפה שנתניהו הדגיש בעצרת הכללית של האו"ם רק פחות מחודש לפני הפיצוץ ב-7 באוקטובר.

נשאלת השאלה: למה מחכה הנהגת הרשות לאחר כל זה כדי להשתכנע שהתוכנית בפועל של ממשלת הכיבוש, בנוסף להמשך מלחמת ההשמדה והעקירה ברצועת עזה, היא סיפוח הדרגתי ומואץ. גם אם ללא הודעה, במטרה לחסל את יכולת ההתנגדות ברצועת עזה ובחלקים מסוימים בגדה המערבית, לקראת פתרון הסכסוך, חיסול הזכויות וכל הנושא הפלסטיני?

אם נשים בצד, לרגע, לצורך קבלת דין וחשבון, את המתרחש בעזה ובהתחשב ב-7 באוקטובר כעילה של ממשלת הכיבוש למלחמת ההשמדה שלה. האם ההנהגה הזו מסכימה שנתניהו, שתמיד ניסה להעמיק את הפילוג בין עזה לגדה המערבית, התכוון לקרוע את הישות הלאומית כדי למנוע מהפלסטינים הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית וריבונית? האם הם התוודעו לכך שהוא מנסה למחוק את המציאות של העם הפלסטיני ולהפוך אותו לקבוצות חירום, ובמקרה הטוב, לנושא הומניטרי שניתן לפתור ב"שלום כלכלי" כדי להעלות את רמת חייהם? האם ההנהגה הזו מכירה בכך שמדיניות ישראלית זו כלפי עתיד רצועת עזה נועדה להטיל מונופול על הגדה המערבית כדי לפתור את הסכסוך שם ומעליו, על פי מדדים של מציאות ההתנחלויות והתקפות הטרור של המתנחלים על כפרים ועיירות? האם ההנהגה הזו מבינה שהיא נושאת באחריות העיקרית לאי סיום הפילוג מבלי להעביר את האחריות לתנועת חמאס? השאלה הנוספת היא: האם המלחמה בעזה מוגבלת לפגיעה בחמאס והפלת שלטונו, או שמא המלחמה הזו כוונה לכל הפלסטינים ועודנה?

נכון שחלק מהסכסוך הפנימי היה על לגיטימציה, והשאלה שיש להבהיר היא: היכן הלגיטימיות של ההנהגה לאור שתיקתה בנוגע לרצח העם המתרחש בעזה? והאם היא לא נוקטת כל פעולה בנוגע להאצת הסיפוח וההתיישבות, הרציחות היומיומיות בערים שונות בגדה, והייהוד שמעמיק מדי יום בירושלים הכבושה? הלגיטימציה שהארגון לשחרור פלסטין ביסס באמצעות מאבק ארוך ומר שבמהלכו הקריב עמנו הפלסטיני מאות אלפי חללים מאז השקת הפתח וסיעותיה השונים של המהפכה, ואנשינו התגודדו סביבו בהתקוממות הגדולה ביותר בת זמננו. ההיסטוריה, הלגיטימציה הזו אינה פתוחה לתוקף, במיוחד כאשר התוכנית שלה נכשלה בנתיב ההתיישבות כביכול, שהתבזבזת בלגיטימיות המהפכנית שלה, מבלי לדאוג ללגיטימיות חוקתית או ללגיטימיות של הישג. האם על סמך ניסיונו של הארגון לשחרור פלסטין עצמו, קיימת אפשרות אחרת מלבד הלגיטימיות של אחדות ופיוס לאור היעדר או אי-קיומה של לגיטימציה מהפכנית או חוקתית, כלומר בחירות שבהן העם אומר את דברו האחרון כזכות חוקתית אינהרנטית לכל עם? מה לגבי עם שהקורבנות של רכושו היקר ביותר לא פסקו כבר יותר ממאה שנה?

מאז תחילת מלחמת ההשמדה, ובהקשר של מלחמת הסיפוח בהכנעה, התמצה הסוגיה המרחפת על פני ההנהגה כיצד לשמר את סמכותה נתניהו מצהיר בגלוי על כוונתו לערער את יכולתה , לא במטרה לסלק אותה, אלא להכניע אותה עוד יותר, בזמן שהיא מסרבת מכל וכל להחזיר את תפקידה בגזרה, כי משמעות הדבר עשויה להיות, בדרך זו או אחרת, אחדות הישות הפלסטינית , גם אם היא שברירית או חסרת יכולת, ואשר עלול להביא יום אחד לאי נמנע משינוי תוכנו כמרכז מינהלי ופוליטי מאוחד לקראת תפיסת הזכות להגדרה עצמית, וזה מה שנתניהו מסרב להכיר, ומתגאה בכך. הוא המסוגל ביותר לבצע משימה כזו. אסטרטגיה בפרויקט הציוני שהוא מכריז על עצמו כסנדק המסוגל ביותר להשיג. עם זאת, ההנהגה המשפיעה עדיין סבורה כי הסכנה ל"לגיטימיות" שלה ולשחיקה בסמכותה, ביכולתה ובתקפותה עקב ירידת הבסיס החברתי שלה, נובעת מכוחות ההתנגדות ומהתנועות הלאומיות המעוניינים להצילה מהאינסוף. התאמה לדרישות ישראל שרק מסתיימות בפירוק.

הניסיונות לסיים את החלוקה עברו תהליך מעידה מלא הבטחות, אך גם כישלונות חוזרים ונשנים ושטף מזיק של האשמות הדדיות. יש הרבה מה לומר בתחום הזה. אבל מה שאי אפשר להתווכח הוא שאחרי מלחמת ההשמדה נגד עמנו בעזה, התגבשה עמדה שנהנתה לקונצנזוס לאומי ועממי, שהיווה הזדמנות, אולי ייחודית, להגיע לאחדות. עם זאת, הזדמנות זו לא נוצלה בהצדקות קלושות, ובראשן האפשרות להטיל מצור על המצב הפלסטיני בכללותו, שאינו מרמה עוד איש.

לנוכח השאלות המרכזיות והעובדות הכואבות הללו, ולאור הסכנות הממשמשות, האם עדיין יש מקום להמשיך להמר על הבטחות אמריקאיות שאינן מסוגלות ליישם את החלטתה במועצת הביטחון להפסיק את ההרג ורצח העם שאליהם עמנו נתונים, ואינם מסוגלים רק לשחרר את הכסף של עמנו ולהשאיר אותם בידיו של הפשיסט סמוטריץ' כדי להחליף את הזכויות הכספיות שלנו בתוכניות סיפוח ופירוק? מה שמחזיר אותנו לשאלת תפיסת המנהיגות, ופילוסופיית הממשל והסמכות האם היא רק מונופול של כסף וסמכות ביטחונית, או שמא היא הושגה על ידי היקף העצרת העממית סביב התוכנית הלאומית שלה, במיוחד עבור א. אנשים תחת כיבוש?

כמו כן, לנוכח הדרך החד-צדדית ההרסנית הזו במשך יותר משלושה עשורים, האם חמאס סבור כי הדבר מכשיר אותו למונופול על הייצוג בשל סירובו של הנשיא להיענות לדרישות האחדות, שעלולות להעמיד אותנו שוב בנתיבי מבוך שישראל טווה בשותפות של בעלות בריתה כדי להשאיר את הסוגיה הפלסטינית לכודה שוב בעניינים פנימיים ואולי גולשת לסכסוך פנימי עקוב מדם?

לבסוף, האם ההנהגה מאמינה שיש דרך אחרת להציל את הגורל הלאומי מלבד כניעה לרצון האחדות במסגרת איחוד המוסדות הלאומיים, ומתן אפילו שביב של תקווה לעם שהקריב את כל הקורבנות, ו שהפכו לזכותם, ואפילו לחובתם, להתערב כדי לשמר אותם, לתקן את מהלך מאבקם הלאומי ולמנוע את הזנחת הקורבנות הללו ואת ההישגים שהחלו לחולל שינויים גדולים במעגלים רחבים של דעת הקהל הבינלאומית ? זוהי חובתם של כולם, במיוחד כל הפטריוטים הפלסטינים, וההכרח לאחד את כל תנועותיהם ויוזמותיהם בכור היתוך מאוחד המשמר פלורליזם מול הדרה כדי להבטיח הצלחה בהשגת שינוי דמוקרטי באמצעי שלום.

-----
כמו כן, לנוכח הדרך החד-צדדית ההרסנית לאורך יותר משלושה עשורים, האם חמאס סבור כי הדבר מכשיר אותו למונופול על השליטה בייצוג עקב סירובו של הנשיא להיענות לדרישות האחדות, שעלולות להעמיד אותנו שוב בנתיבים. של שיטוט?