לאחר התפטרותם של גנץ ואייזנקוט

גנץ ואייזנקוט תמיד הימרו על הסוס המנצח, והם אופורטוניסטים גדולים בפוליטיקה, וכשהצטרפו למועצה המיני-מלחמתית, לבקשת אמריקאי, יחד עם נתניהו וגאלנט, הם עמדו בקצב המגמות של ישראל. דעת קהל. בתחילת המלחמה 94% מדעת הקהל בישראל היו בעד המלחמה ההרסנית, התגמול והתגמול ברצועת עזה, אך לאחר תשעה חודשים של מלחמה זו, בה לא הממשלה ולא מועצת המלחמה הצליחו להשיג ניצחון, לא בחזית המלחמה, לא בחזית המשא ומתן, ולא בשיקום... אסירים ללא משא ומתן, ולא בחיסול ההתנגדות עם חמאס בלבו מבחינה צבאית, ולא עם חמאס כסמכות וכשליט, בצלילה לתוך הביצה של עזה. ונשרף מאש חולותיה, ודעת הקהל שתמיכתה ותמיכתה במלחמה יורדת ל-27% בלבד, וצבא שמשלם יותר הפסדים ומתמוטט, והמורל שלו יורד וגם יורד הוא הראה סימני מרד עד כדי כך שאחד מחיילי המילואים, כאשר נקרא לחזור לשירות צבאי ברפיח, העדיף להתאבד במקום לחזור להילחם. לא רק לאירוע הזה, אלא שקדמו לו עשרות מקרי מרד, ומה שיותר מסוכן מזה הוא שהשלכות הכישלון בקרב 7 באוקטובר הביאו להתפטרות נרחבת במערכת הצבאית, לא האחרונה שבהן הייתה. התפטרותו של מפקד אוגדת רצועת עזה, האלוף אבי רוספלד, שאמר כי התפטרותו הגיעה עקב אי הבטחת הביטחון וההגנה על ההתנחלויות הסובבות את רצועת עזה. קדם לכך אלוף יהודה פוקס, מפקד מרחב המרכז הכולל את ירושלים, הגדה וגוש דן. כמו כן, התפטר ראש יחידת המודיעין הצבאית הפנימית, "אמן", אלוף אהרון חליפה. לפניהם התפטר גם ראש חטיבת המחקר בצבא הישראלי, אלוף עמית סגר, ו"המחרוזת" עשויה להגיע לרמטכ"ל אבן גנץ, שהתפטר ממועצת המלחמה , התנצל בפני משפחות האסירים, והודה בכישלון.

גם הלחצים על ההתנגדות וחמאס לקבל את תנאי המשא ומתן הישראלי לא נשאו פרי, למרות הקמפיין המדיני, המדיני והתקשורתי שמוביל ביידן, והעסקת מדינות ערב המתווך בתהליך הלחץ, עד כדי כך. "פשיטת רמבו" משותפת אמריקאית-ישראלית על מחנה נוסייראת ב-8 לחודש, בה השתתפו למעלה מאלף חיילים, נשק אווירי, יבשתי וימי, כוחות מיוחדים וכל נשק הריגול, ומה שמכונה הנמל הצף. , שהוצע להקים על מנת להכניס מזון הומניטרי וסיוע רפואי לרצועת עזה, שימש לצורך מבצע זה על ידי הכנסת כוחות מיוחדים "ישראלים" באמצעותו כמשאיות סיוע וסיוע, ואחרי כל ההתגייסות הזו , הם הצליחו לשחזר ארבעה אסירים בחיים ולהרוג שלושה אחרים, כולל אחד שהחזיק באזרחות אמריקאית. מבצע זה, שאישר את השותפות האמריקנית בתוקפנות נגד העם הפלסטיני וכי אמריקה אינה מתווך ניטרלי וישר, וכי היא אינה מבקשת לעצור את התוקפנות, אלא את השתתפותה בתהליך, בא לומר להתנגדות. שלישראל ולאמריקה יש אופציה אחרת מלבד האופציה של משא ומתן ללחוץ על ההתנגדות והחמאס לחילוץ האסירים, וכן לומר לדעת הקהל הישראלית שעמדת נתניהו ושותפיו בעניין הציונות הדתית והלאומית נכונה, וכי לחץ צבאי הוא הדרך לחלץ את האסירים.

אפשרות זו העניקה לחמאס ולהתנגדות לגיטימציה רבה יותר בדחיית כל טקסט מילולי במה שמכונה הצעתו של ביידן לסיים את מצב המלחמה ואת ההכרח בנסיגה מקיפה מרצועת עזה, במקום להוביל ללחץ על ההתנגדות, הגבירה את נוקשותה, שכן היא תעמוד על כך שהערובות יהיו בטקסטים ברורים, היא אינה מקבלת פרשנות, והיא לא תקבל מילולית או הבטחות, והיא תהפוך את האופציה הזו לאופציה לא מציאותית על ידי החזרת ארבעה אסירים והרג. שלושה אחרים כל תשעה חודשים או אולי יותר. הדבר החשוב הוא שהסירה הישראלית שוקעת, והאופורטוניסטים גנץ ואייזנקוט אמרו, כמו שאומר הפתגם הפופולרי: "תפוס סירה טובעת על ידי דחיפה ברגליים הם קפצו מהסירה כדי לעמוד בקצב דעת הקהל הישראלית". , אבל אין להם חזון פוליטי חלופי. גנץ מדבר על מלחמה שתימשך שנים ו"הניצחון בה יהיה יקר".

גנץ ואייזנקוט לא פחות ציוניים מנתניהו וגם לא קיצוניים בנאום ההתפטרות קרא גנץ להקים ממשלת אחדות ציונית, רחוקה מהשתתפות ערבית או אפילו תמיכה מחו"ל, אבל המחלוקת התרכזה סביב סדרי עדיפויות במלחמה, ומצאנו. שגנץ, שפרסם אזהרה לנתניהו, עד השמיני מהחודש להתגבש אסטרטגיה מדינית הקשורה למלחמה ברצועת עזה ואיך לצאת מהמלחמה, הוא היסס לעזוב ולהתפטר, לאחר מחנה נוסייראת. מבצע, אבל בסופו של דבר הוא גילה שאין טעם להמשיך במועצת המלחמה הזו, כשהסירה שוקעת, ההפסדים גדלו, והכישלון והמבוי הסתום הלכו והעמיקו, ולכן הציג אותה ואת שותפו, אייזנקוט. החליטו להתפטר, והצדיקו זאת בכך שממשלת נתניהו מונעת קבלת החלטות מכריעות ואסטרטגיות המעכבות את תוכניות המלחמה, והפכו את סיסמת האחדות לשפה רגשית שאין לה תרגום בשטח, וכי השיקולים הפוליטיים של נתניהו. התגבר על ההחלטות המכריעות והאסטרטגיות, במונחים של היסוס וחוסר תעוזה, בהחזרת המתנחלים לצפון ובעבודה להקמת ברית אזורית נגד איראן בשותפות עם בריתות הנורמליזציה הערביות.

ראוי להזכיר שאמריקה לא רצתה שגנץ ואייזנקוט יעזבו את מועצת המלחמה, ולא פעלה להפיל את נתניהו, אלא הייתה מעורבת בדרכו הפוליטית והצבאית, והיא זו שהאריכה לו חבל הצלה ב" פשיטה של רמבו" על מחנה נוסייראת, כדי ללטש את תדמיתו אבל לאמריקה אין חזון ברור לגבי נתיבי המלחמה והמשא ומתן.

גנץ ואייזנקוט הגיעו להרשעה שנתניהו לא יצליח לנצח, לא באמצעות מלחמה ולא באמצעות משא ומתן, אם הם לא היו עוזבים את המועצה. כמו כן, לאמריקה אין חזון ליום שאחרי ביידן יוזמה, ולנתניהו אין חזון למה שיבוא אחרי "קרב נוסייראת".

נכון שיציאתם של גנץ ואייזנקוט תגביר את הפעילות והנוכחות הפוליטית של האופוזיציה הישראלית, והדרישות לפטר את נתניהו ולערוך בחירות מוקדמות שישיות יעמדו בפני דילמה של קבלת החלטות הרות גורל ואסטרטגיות, וכך גם הוא ימצא את עצמו בדילמה ובבידוד בינלאומי אם יכלול את בן גביר וסמוטריץ' במועצת המלחמה, והוא ינסה לכלול את מועצת המלחמה, מנהיג "ישראל ביתנו" ליברמן ומנהיג מפלגת "תקווה חדשה". גדעון סער, בפיתוי ליברמן לתפקיד שר הביטחון, אבל ליברמן לא יעודד להיכנס לממשלה בראשות נתניהו, והוא קורא להקים ממשלה ציונית הרחק מבן גביר וסמוטריץ', ויש אין הרמוניה בעמדות האופוזיציה, במיוחד בין ברית ליברמן-לפיד-סער עם גנץ, לא יהיה קל להפיל את ממשלתו של נתניהו, במיוחד אם לא יופיע מרד או עריקה בממשלתו שמאפשרים לו להמשיך בממשלה הזו עד סיומה, אבל זה עלול לקרות שהאופוזיציה מצליחה לגייס מגזרים גדולים, אפילו לאיים באי ציות אזרחי כדי לפזר את הממשלה ולקיים בחירות מוקדמות, או שנושא הגיוס. יהודים "חרדים" ממלאים תפקיד מכריע בסיבוך יתר של הממשלה, במיוחד אם גלנט יצביע בעד גיוסם, אבל נתניהו צריך בשלב זה את גלנט הוא יבקש לזכות בו, כי היהודים החרדים מש"ס ויהדות התורה תנועות, אם יאושר הגיוס, יפרשו מהממשלה ויפלו אותה.

נסיגה זו מאשרת כי הסתיימה הדרך ההפוכה שהחלה לאחר ה-7 באוקטובר והביאה את שני השרים לממשלה ולמועצת המלחמה, בין אם עממית ובין אם פוליטית מבחינת מגמות דעת הקהל שהפכו מתמיכה במלחמה להתנגדות ופקפוק בה. היתכנות המשכו, או ניהול משא ומתן ואי אמון ברצינותו של נתניהו בהגעה להסכם חילופין, ושהממשלה שייצגה סירה בטוחה לפני תשעה חודשים הפכה לסירה טובעת, ומי שקופץ ממנה מוקדם מנצח. המקורות אמרו שאם לאמריקאים או לנתניהו היה איזה חזון איך להציל את הסצנה מחושך ומכישלון כפי שהתקשורת מקדמת, היינו רואים את גנץ הראשון להגיב לתת הזדמנות לחזון הזה.

ממשלת ישראל הייתה עדה לפיצוץ פוליטי עז עם התפטרות שרי המלחמה, שיהיו לה השלכות גדולות על מהלך המלחמה בעזה.

גנץ ואייזנקוט הגיעו להרשעה שנתניהו לא יצליח לנצח, לא באמצעות מלחמה ולא באמצעות משא ומתן, אם הם לא היו עוזבים את המועצה. כמו כן, לאמריקה אין חזון ליום שאחרי ביידן יוזמה, ולנתניהו אין חזון למה שיבוא אחרי "קרב נוסייראת".