ד"ר.. ראאד נאראט: התבוסה הפסיכולוגית כתוצאה מהנסיגה נמנעה ויש מצב של הסלמה לטובת הפלסטינים

עימאד מוסא: אנו עלולים להיות עדים להסלמה מסוכנת אלא אם תיפסק התוקפנות נגד עזה והגדה המערבית והכרה במדינת פלסטין

פיראס יגי: ישראל ניסתה במלחמתה לייצר נסיגה ואסון חדשים, אבל העולם עמד בסולידריות עם המטרה הפלסטינית

סולימאן בשאראט: האזרחים הפכו מודעים יותר ונחושים יותר לדבוק בארצם למרות ההסלמה של המלחמות עליה

עבד אל באסט חלף: החשיבות של ניסוח חוזה לאומי כתוב המדגיש את נחיצותם של פלסטינים להישאר על אדמתם ולא לעזוב אותה

זהיר אל-דובאי: מה שקורה קשה יותר מהנסיגה והקטסטרופה, והכיבוש שואף להשמיד את פלסטין ללא עמה, זהותה ותרבותה

למרות שחלפו 57 שנים מאז הכישלון בפלסטין, וההשלכות של השתלטות הכיבוש הישראלי על פלסטין ההיסטורית, מלחמת ההשמדה שבוצעה נגד רצועת עזה והצעדים חסרי התקדים שנראו בגדה המערבית, משחזרים את האסון שפקד העם הפלסטיני.

סופרים, אנליסטים פוליטיים והיסטוריונים, בראיונות נפרדים לאל-קודס, מאמינים שהמלחמה עדיין נמשכת נגד העם הפלסטיני, אך מצד שני, העם הפלסטיני איתן באדמתו, ונחוש לא לחזור על החוויות של הנכבה והנסיגה, בהתחשב בכך שהמלחמה המתמשכת ברצועת עזה, ההתקפות, הפלישות, המעצרים וההתנקשויות היומיומיות של נפות הגדה המערבית, כולל ירושלים, עולים על האסונות והכישלונות.

הסופר והאנליסט הפוליטי ד"ר מאשר: ראאד נאראט אמר שהמכשלה כללה שני גורמים בסיסיים: הכיבוש וההשפעה הפסיכולוגית, והסביר שהכיבוש וההתיישבות וכל מה שקשור אליהם עדיין נמשכים, בעוד שלדעתו נמנעה התבוסה הפסיכולוגית שהותירה המכשול, ושם הוא מצב של הסלמה לטובת הפלסטינים.

נארת מציין כי המלחמה הנוכחית בעם הפלסטיני, בראשות הימין הישראלי, היא המשך של מלחמת הכישלון.

הוא מוסיף: הגדה המערבית עדה להסלמה מתמשכת להגברת ההתיישבות, שכן הישראלים סבורים שהמורשת היהודית קיימת בגדה המערבית, ובנוסף מבקשים לשבור את כוחם של הפלסטינים, במיוחד בעזה, ולשלוט באדמה.

נארת אומר: "ייתכן שקט והסכמה ברצועת עזה", אך לא סביר שיהיה שקט בגדה המערבית, ומציין כי הדבר בא במסגרת השלמת פרויקט ההתנחלות של מדינת הכיבוש הישראלי, במיוחד ב הגדה המערבית.

בתורו, הסופר והאנליסט הפוליטי עימאד מוסא מאשר כי הפרויקט הציוני חווה בימים אלו את שיא תור הזהב שלו בשל ההטיה האמריקנית המוחלטת כלפיו, ולאור התמורות הבינלאומיות, יישום מטרות ותכניות הפרויקט הוא מואץ.

מוסא מסביר כי המלחמה הנוכחית נגד העם הפלסטיני היא אפיזודה חדשה בפרויקט זה, שמטרתה לשלוט באופן הדוק על אדמות הגדה המערבית ורצועת עזה ולעקור את האזרחים הנותרים.

הוא מציין כי בשנים האחרונות הפרויקט הציוני מימש את תוכניותיו בהדרגה ובשקט, אך כעת הן מיושמות בגלוי.

מוסא מציין כי פעילות ההתנחלויות בגדה המערבית גברה לאחר הסכמי אוסלו, שכן כפרים פלסטינים היו מצוררים על ידי התנחלויות, והישראלים משלימים כעת את יעדי הכישלון.

מוסא מזהיר כי השבועות והחודשים הקרובים עלולים להיות עדים להסלמה מסוכנת אלא אם הקהילה הבינלאומית תקבל החלטה ליישם את סדר היום הבינלאומי, לעצור את התוקפנות נגד רצועת עזה, להרגיע את הגדה המערבית ולהכיר במדינת פלסטין, תוך דגש על כישלון לעשות זאת פירושו כניסה לספירלה חדשה של מלחמה והרס, במיוחד בגדה המערבית.

מצדו, הסופר והאנליסט הפוליטי פיראס יגי סבור שמה שקורה בעזה הוא ניסיון להכחיש את קיומו של העם הפלסטיני, שכן ישראל מנסה לייצר נסיגה ואסון חדש, אך הגיעה תגובה הפוכה, והעולם עמד בסולידריות עם המטרה הפלסטינית.

יגי מספר: "ישראל ניסתה לנצל את ההזדמנות אחרי השביעי באוקטובר, והגיעה עם כל התוכניות לעקור את העם הפלסטיני ולהשלים את הפרויקט הציוני, אבל זה נכשל, כי כל העולם פנה לנושא הפלסטיני והבין שלא היה פתרון מלבד הכרה במדינה הפלסטינית, ולכן ההכרות הבינלאומיות נמשכו".

באשר לסופר והאנליסט הפוליטי סולימאן בשאראט, הוא אומר: "מה שקורה מאשר שבניית הפרויקט הציוני נמשכת, שכן זה הגיע לפני שנים דרך פרויקט הלאומיות היהודית למען המדינה, ובאה עסקת המאה. לחזק אותה, וכמה שבועות לפני המלחמה ברצועת עזה, ראש ממשלת ממשלת הכיבוש הישראלי, בנימין, עמד נתניהו באו"ם, והציג את המפה החדשה של המזרח התיכון הכוללת את חזון הציוני. פּרוֹיֶקט."

בשארת מאשר כי המתרחש בגדה, כמו גם בתחילת המלחמה ברצועת עזה, והדחיפה לקראת עקירת אזרחי עזה לשטחי סיני, הם חלק מהשלמת הפרויקט הציוני.

מנגד, בשארת סבור שנקודת המבט של האזרח הפלסטיני הפכה להיות שונה מזו שהיה בתקופת הנכבה והנסיגה, שכן לא הייתה לו יכולת וביטחון לעמוד באותה תקופה, וכעת הוא נעשה מודע ונחוש יותר. להתעמת ולהיאחז בארץ, ומה שקורה מאשר שהפלסטינים עדיין איתנים, למרות הנסיבות שהכיבוש הישראלי מנסה לכפות זאת.

הוא מציין כי הפרויקט הציוני נשאר עקבי בהתעקשותו ליישם, אך מה שמשתנה הוא האיתנות האיתנה של העם הפלסטיני למנוע או להאט את הפרויקט הזה.

בתורו, החוקר והעיתונאי עבד אל באסט חלף מדגיש את ההכרח לשקול מחדש את השימוש במונחים "קטסטרופה" ו"נסיגה" כדי לתאר את האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בשנים 1948 ו-1967, מכיוון שמה שקרה יותר מתואר כ" צונאמי" ורעידת אדמה בעוצמה הגבוהה ביותר, בהתחשב בעובדה שהפלסטינים חיים. היום הוא שלב מחריד יותר מאירועי הנכבה והנסיגה גם יחד, שמגיע לנקודת השמדה.

חלף מסביר שניצחון ותבוסה הן החלטות שעל הפלסטינים לקבל בעצמם, ומציין שקבלת המונחים "נכבה" ו"נסיגה" תרמה להפיכת התבוסה לחלק מהחשיבה היומיומית, והפחתת הניכור.

הוא מציין כי בשמונה החודשים האחרונים היו עדים לעשרות טרגדיות ואסונות בו זמנית, כאשר תבוסות גדולות וקטנוניות מתרחשות מדי יום, בין אם הן "יוצרו בעצמן" על ידי הפלסטינים עצמם או בכוח, ומה שקרה לפני 76 ו-57 שנים חוזר על עצמו. היום בשיעורים גבוהים, קורא לאתגר את רעיון התבוסה ולהתחסן נגדו כדי למנוע תבוסות אחרות, מרות יותר.

חלף מדגיש כי ההתאוששות מתבוסות דורשת תכניות מעשיות, מדגיש את החשיבות של ניסוח "חוזה לאומי" כתוב המדגיש את נחיצות האיתנות של הפלסטינים על אדמתם ולא עזיבתה, וכי הוא עובר דרך חיזוק האיתנות הרחק מססמאות, וכן הפצת תקווה ושייכות לארץ על ידי קידוש הנוכחות הפלסטינית בתוכניות מעשיות ובני קיימא.

חלף מדגיש כי דחיית התבוסה מתחילה בחסינות עצמית, שכן אסור להביס את האדם הפלסטיני מבפנים, וקורא לא להשתמש במונחים הקוראים לתבוסה, אלא לקבע את הרוח הלאומית בנפשות כדי למנוע מהתבוסה הפנימית לזחול פנימה.

בתורו, חוקר ההיסטוריה הפלסטיני זהיר אל-דובאי קורא לשקול מחדש את השימוש במונחים "נכבה" ו"נכבה", והדגיש כי ייעודם הנוכחי אינו משקף את מציאות האירועים ואינו מסייע בהבנתם ובניתוחם הנכונה. אל-דבאי מבהיר כי תיאור ה"נסיגה" כאירועים שאליהם נחשפו הפלסטינים אינו מדויק, מדגיש את לימוד הגורמים לה והפקת לקחים ממנה, וכי לנסיגה היו השלכות שליליות גדולות יותר מאשר לנכבה.

אל-דובאי מסביר כי הנסיגה פגעה קשה ברעיון האחדות הערבית, שהובילה לסכסוכים פנימיים ולעלייה של כוחות פוליטיים ועדתיים, על רקע צמיחתם של כוחות דתיים פשיסטיים עוינים בחברה הישראלית.

אל-דובאי טוען ששיווק מלחמת השחרור העממית לאחר התבוסה של 1967 היה הימור מופרז, וכי הדגש היה צריך להיות בחשיבות ההתנגדות והאיתנות בתוך פלסטין ככל שהפלסטינים נכנעים, ככל שהכיבוש מגביר את דרישותיו, ומדגיש שהכיבוש שואף לפלסטין ללא עמה, זהותה ותרבותה.

אל-דבאי קורא להעלות את הדיון כיצד לחזק את האיתנות הפלסטינית באופן קולקטיבי, בין אם על ידי האופוזיציה או הרשות ובכל המקומות שבהם נמצא העם הפלסטיני.

אל-דבאי מציין כי מה שקורה כעת קשה יותר מהנסיגה והקטסטרופה, ולמרות הניסיונות למחוק את הזהות הפלסטינית, הפלסטינים עדיין קיימים, ומדגיש את החשיבות של איתנות קולקטיבית והשתתפות קולקטיבית כדי לשאת באחריות להישרדות.