ה"ניו יורק טיימס" חשף ביום ראשון כי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן שיחרר את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו מהתקפה גדולה על העיר רפיח בעזה, ואמר לו כי המשך התמיכה האמריקנית תהיה תלויה כיצד ישראל תתנהג ברפיח, בקריאה שלהם. ביום ראשון ב-11 בפברואר האחרון. .

לפי הדיווח של העיתון, "לראשונה, הנשיא שתמך בתוקף במלחמתה של ישראל נגד חמאס (על עזה) איים לשנות מסלול עם זאת, הבית הלבן שמר על האיום בסוד, ולא התייחס אליו ברשמית הודעה שפרסמה על הקריאה למעשה, האזהרה הפרטית, ש"אולי היא הייתה מאוד מדויקת. היא נפלה על אוזניים ערלות מנתניהו".

שישה ימים לאחר מכן, ב-17 בפברואר, "בידן שמע משר החוץ אנטוני בלינקן שהתקשר ממטוסו עם הנשיא לאחר תום ועידת הביטחון במינכן ואשר אמר שהמומנטום לפלישה לרפיח הולך וגדל, שהוא חושש מכך. יוביל לאסון הומניטרי, ושהם היו צריכים לנהל אותו".

כך נקט הנשיא ביידן בדרך שתוביל להתנגשות המסוכנת ביותר בין ארצות הברית וישראל מזה דור. שלושה חודשים לאחר מכן, הנשיא החליט למלא אחר אזהרתו, והותיר את שני הצדדים בעימות דרמטי. ביידן עצר באופן זמני משלוח של 3,500 פצצות והתחייב לחסום את מסירת נשק התקפי אחר אם ישראל תפתח פלישה קרקעית רחבת היקף לרפיח למרות התנגדותו, ונתניהו הגיב בהתרסה, ונשבע לפעול גם "אם נצטרך לעמוד לבד ."

לפי הדיווח, "הנשיא (ביידן) הפך מאדם שתומך באופן מלא בכל מה שישראל עושה, לאדם שמרגיש כעס וממורמר על ההנהגה הישראלית שלא מקשיבה לו".

ראוי לציין ששר ההגנה לשעבר צ'אק הייגל, שהיה סנטור רפובליקני מנברסקה וחבר של ביידן מאז ימיהם יחד בקונגרס ובממשל הנשיא ברק אובמה, אמר: "הוא (ביידן) סוף סוף הגיע לנקודה שבה היה לו מספיק, אני חושב שהוא הרגיש שהוא חייב "הוא היה חייב להגיד משהו, הוא היה צריך לעשות משהו, הוא היה צריך להראות כמה סימנים שהוא לא מתכוון להמשיך עם זה."

ראיונות עם פקידי ממשל, חברי קונגרס, אנליסטים במזרח התיכון ואחרים, שרבים מהם דיברו בעילום שם כדי לתאר דיונים פנימיים, מצביעים על כך ש"החלטתו של הנשיא ביידן לא באה כהפסקה פתאומית, אלא התוצאה הבלתי נמנעת של חודשים של מאמצים להשפיע על המדיניות וההתנהגות הישראלית".

ראוי לציין שמאז פברואר האחרון ביידן התמקד בהבעת תסכולו ממה שישראל עושה במעבר רפיח ודן בעניין שוב ושוב עם נתניהו. שביתה גדולה בעיר המאוכלסת בצפיפות העמוסה בעקורים נראתה כמו רעיון הרסני לאחר שכמה אלפים (35,000 פלסטינים) נהרגו בחודשים הראשונים של המלחמה בעזה.

ביידן אמר לנתניהו שהוא לא יכול לתמוך בהתקפה קרקעית על רפיח כי זה יהיה הרסני".

על פי העיתון: "הנשיא ביידן (נתניהו) אמר כי יחיא סינוואר, המנהיג הצבאי של חמאס והמוח המפורסם של הפיגוע ב-7 באוקטובר שבו נהרגו 1,200 בני אדם בישראל, רצה למעשה פלישה ישראלית כי היא תוביל למותם של אזרחים רבים ומגבירים את הבידוד של ישראל משאר העולם".

במידה מסוימת הגיבו הישראלים. למרות יותר משלושה חודשים של התחייבות לפלוש לרפיח, הם עדיין לא עשו זאת בפועל, אלא בשביתות מוגבלות, וייתכן שזו אינדיקציה הקשורה יותר לפוליטיקה פנימית או כדי ללחוץ על חמאס במהלך שיחות הפסקת האש. גורמים רשמיים בממשל קיבלו כמה אינדיקציות לאחר שביידן איים לנתק נשק התקפי בשבוע שעבר, שישראל עשויה להימנע מפתיחת מתקפה בקנה מידה מלא לטובת הגישה האסטרטגית יותר המועדפת על האמריקנים, כולל תקיפות ממוקדות על הנהגת חמאס ופשיטות כירורגיות.

אם כן, אולי העימות הנוכחי בין וושינגטון לתל אביב יפוטר. למרות שבידן עיכב את אספקת הפצצות במשקל 500 פאונד והפצצות ההרסניות של 2,000 פאונד שיכלו לשמש בהתקפת רפיח, הוא לא עצר משלוחי נשק אחרים, כולל אחד שנועד בסוף השבוע עם פצצות בקוטר קטן של 250-250 פאונד.

ג'ון קירבי, הדובר האסטרטגי של הבית הלבן לענייני ביטחון לאומי, אמר: "מעולם לא אמרנו להם שהם לא יכולים לפעול ברפיח". הוא הוסיף, "מה שאמרנו להם זה שהדרך שהם עושים את זה חשובה ושלא נתמוך במבצע קרקעי גדול ובפלישה שתסתער על רפיח, אתה יודע, עם מספר צוותים של כוחות בצורה אקראית".

לפי הדיווח, "מתחילת המלחמה בעזה, ביידן חשש שישראל, בכעסה על מתקפת הטרור של חמאס, תלך, לדעת הנשיא, רחוק יותר בתגובה".

אפילו כשהביע כעס עמוק על הזוועות שבוצעו ב-7 באוקטובר, ביידן התמודד במהירות עם לחץ מתוך מפלגתו שלו לבלום את התגמול הישראלי האכזרי. התיאוריה של ביידן תמיד הייתה שתהיה לו השפעה רבה יותר כאשר ידבר באופן פרטי כידיד של ישראל מאשר על ידי הפעלת לחץ פומבי על מנהיגיה. בעוד שחלק ניכר מהביקורת על התנהלות ישראל במלחמה התמקדה בנתניהו, ביידן זיהה כי למלחמה יש תמיכה רחבה בכל הקשת הפוליטית הישראלית, לרבות מצד מתנגדיו של ראש ממשלת ישראל.

אבל עם הזמן, הנשיא החל להביע את תסכוליו בפומבי. הוא אמר מוקדם ב-24 בנובמבר במהלך מסע חג ההודיה לננטקט שהרעיון של הטלת תנאים על נשק אמריקאי שהפרוגרסיביים לחצו עליו הוא "רעיון כדאי", אם כי הוא עדיין לא מוכן להמשיך בו.

ככל שחלפו השבועות והאבידות האזרחיות בעזה גדלו, כעסו של הנשיא החל להתמעט באירועי הקמפיין, שם הוא נטה להיות גלוי יותר. באירוע התרמה ב-12 בדצמבר, הוא אמר שהישראלים עוסקים ב"הפצצה חסרת הבחנה", תיאור המזוהה בדרך כלל עם פשעי מלחמה.

כעסו של ביידן על נתניהו התגבר במהלך שיחה פרטית ב-23 בדצמבר, שהסתיימה כשהנשיא ביידן ניתק את הטלפון בפניו של נתניהו. "השיחה הזו הסתיימה," אמר מר ביידן כשהוא ניתק את הטלפון.

הממשל הותיר רושם שישראל צפויה להיכנס ל"שלב ג'" של תוכנית המלחמה שלה עד סוף ינואר, להוציא את רוב כוחותיה מעזה למעט חטיבה אחת ולהתמקד יותר בתקיפות ממוקדות מעת לעת. זה מתאים לביידן, שהיה להוט לעבור לשיקום ואולי להגיע להסכם רחב יותר עם סעודיה שתעניק הכרה דיפלומטית לישראל ותשנה את האזור.

אבל ינואר בא והלך בלי שום סימן לסיומה של העוזרים של ביידן התווכחו ביניהם אם הישראלים שיקרו להם או פשוט נקלעו למציאות הבלתי צפויה של המלחמה אמר לכתבים כי המתקפה הישראלית על עזה הייתה "מעבר לגבול המקובל", הוא חתם באותו יום על מזכר ביטחון לאומי שמטרתו להבטיח שנשק אמריקאי לא ישמש תוך הפרה של החוק הבינלאומי.

עם זאת, ביידן היה הדמות בבית הלבן שהכי עמידה בפני לחץ מהשמאל הפוליטי לעשות יותר כדי לרסן את נתניהו, כמו לכל הדעות הגבלת מכירת נשק.

אחרי חמישה עשורים בוושינגטון, ביידן הפך כל כך בטוח בשיפוט שלו במדיניות החוץ, שעוזריו למדו לא לדחוף אותו ללכת למקום שהם יודעים שהוא לא מוכן ללכת, גם אם הם מוכנים לשנות מסלול יותר ממנו. .

הדו"ח מצטט את דניס רוס, מנהל מו"מ לשעבר (שכיום מייעץ לשדולה הישראלית, מכון וושינגטון לענייני המזרח הקרוב, ואשר עבד עם ביידן ורבים מיועציו לאורך השנים): "רבים מהאנשים סביבו הפכו להיות מתוסכלים יותר עם הזמן; חלקם חושבים שבידן מוכן לחטוף מכה פוליטית (בגלל תמיכתו בישראל ושביבי (נתניהו) נרתע מכל מכה פוליטית) על ידי סגת לשלם את המחיר והבחור הזה (נתניהו) לא ישלם את זה?"

בין אלה שהיו מוכנים יותר לשנות מדיניות מוקדם מהנשיא היה מזכיר המדינה בלינקן, שנוסע הלוך ושוב לאזור, לכאורה ללא הפסקה מאז 7 באוקטובר, ונושא את נטל התלונות של מנהיגים ערבים שאינם מרוצים מהמלחמה. בעוד בלינקן כבר זמן רב תומך נלהב של ישראל, הוא הרגיש שהגיע הזמן ללחוץ ביתר שאת על נתניהו וממשלתו הלוחמת, לפי הדיווח.

לטענת מי שמכיר את הנושא, הוויכוח לא הפך למחנות מנוגדים כפי שהיה בממשלים הקודמים, אך ליועצי הנשיא יש נקודות מבט שונות. סגנית הנשיא קמאלה האריס וג'ון פיינר, סגן היועץ לביטחון לאומי, נתפסים כמקושרים ביותר עם בלינקן, בעוד ברט מקגורק, מתאם המזרח התיכון של הנשיא, העוסק רבות בעמיתיו הישראלים, נתפס כמתאים יותר להשקפתם. ג'ייק סאליבן, היועץ לביטחון לאומי, מתואר כאיפשהו באמצע אבל נוטה יותר לכיוון השקפתו של בלינקן.

אולי אין מישהו בצוות קרוב יותר לנשיא מאשר בלינקן, שנמצא במסלולו כבר יותר מ-20 שנה, כיהן כראש הסגל כאשר ביידן היה הדמוקרט העליון בוועדת החוץ של הסנאט וכיועץ לביטחון לאומי כאשר הוא היה סגן נשיא (אובמה). בלינקן מבין שלחץ על ביידן זו לא הדרך לשנות את דעתו. במקום זאת, הדרך לרגע הזה הייתה סדרה של פגישות, ארוחות צהריים ושיחות טלפון, שכולן מספקות באופן שיטתי מידע שעשוי לשנות את חשיבתו של הנשיא.

דניס רוס אמר לעיתון: "טוני (בלינקן) הוא האדם היחיד שאליו הוא יכול להגיד דברים אחרת, אבל הוא לא יגיד לו דברים אחרת מול אחרים, אני לא אומר שהוא דוחף ולוחץ (על ביידן לקבל החלטה נגד נתניהו), אבל אני מאמין ש"הוא בא ואומר 'זה מה ששמעתי' וזה הופך לחלק מבסיס העובדות שבידן חושב עליו". .

עד 7 במרץ, ביידן שקל עוד שיחה קשה עם נתניהו. בשיחה עם מחוקקים בקומת בית הנבחרים לאחר נאום מצב האיחוד שלו, הנשיא נלכד במיקרופון ואמר שיקיים "פגישה כנה" עם נתניהו.

. יומיים לאחר מכן, דיבר ב-MSNBC, הוא קונן על "אובדן חיי חפים מפשע" והציע לו "קו אדום" מבלי לומר מה זה. ב-15 במרץ, הנשיא שיבח את נאומו של הסנאטור צ'אק שומר מניו יורק, המנהיג הדמוקרטי, שבו הציע לנתניהו לפרוש. ב-25 במרץ איפשר ביידן להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם הקוראת להעביר הפסקת אש מיידית מבלי להתנגד לה, מה שהכעיס את נתניהו.

נקודת המפנה הגיעה ב-1 באפריל, כאשר כוחות ישראליים הרגו בטעות שבעה עובדי סיוע שעבדו במטבח המרכזי העולמי. ביידן תואר כ"כועס" ועשה שיחה מייגעת לז'וזה אנדרס, השף הסלבריטאי ומייסד סוכנות הסעד. עוזרים תיארו את הטרגדיה כ"משנה משחק" עבור הנשיא.

לפני שערך שיחה נוספת עם נתניהו, אמר מקגורק לבכירים בישראל כי הנשיא כועס והתווה שורה של שינויים שעליהם להסכים לבצע בתגובה. כשביידן התקשר ב-4 באפריל, הוא שוב הזהיר כי ישקול מחדש את תמיכתו אלא אם כן נתניהו ישנה מסלול. הוא אמר לו: "ביבי, אתה צריך לעשות יותר", ואילו נתניהו אמר: "ג'ו, אני שומע אותך".

נתניהו דיבר על מגוון דברים שהוא יעשה כדי להגביר את זרימת הסיוע ההומניטרי, וזה בעצם מה שמקגורק הציע. הישראלים שלחו רשימה של חמישה עמודים של השינויים שיבצעו; יועציו הזועמים של ביידן הבינו שבעצם מדובר באותה רשימה שהאמריקאים הציגו לישראלים חודשים קודם לכן ללא תגובה.

הפעם, האיום של הנשיא נכלל בהצהרה הפומבית על השיחה, שסאליבן כתב באופן אישי.

אך למרות שישראל מימשה חלק מהתחייבויות הסיוע ההומניטרי שלה, נתניהו לא נסוג בסוגיית רפיח.

בתגובה ללחץ האמריקני, העלו הישראלים הצעה מורחבת להעביר מיליון איש מרפיח כדי לחסוך מהם מהסכסוך. אבל זה ידרוש מאות אלפי אוהלים וכמויות אדירות של מזון ומים, והאם זה יתאפשר קשה לחזות.

ללא הסכמה, נאלץ נשיא ארה"ב להחליט אם לאפשר משלוח ממתין של פצצות שיוכלו לשמש בהתקפה. הפעם הוא אמר שלא. יועציו הודיעו לישראלים, אבל הם לא סיפרו לציבור או לקונגרס, שזה עתה אישר סיוע צבאי חדש של 15 מיליארד דולר לישראל. הרעיון היה להפנות את הנקודה הזו באופן פרטי לנתניהו מבלי לעורר סערה ציבורית. אבל הישראלים הדליפו את החדשות, ואז ביידן הודיע ב-CNN על התחייבותו לא לספק נשק שיוכל לשמש במבצע גדול ברפיח.

ראוי לציין שהעיכוב במשלוח הפצצות הוא צעד סמלי בלבד. נשק אמריקאי אחר עדיין זורם, ולישראלים יש מספיק נשק ותחמושת אמריקאים כדי להתקדם בכוחות עצמם. אבל עם מחאות פוליטיות שפרצו בקמפוסים האמריקאיים ויוזמה דיפלומטית גדולה יותר במזרח התיכון עם סעודיה בסכנה, החליט ביידן לפעול.

"השילוב הזה של צורך ביתי והזדמנות אסטרטגית דחף את ביידן למקום שמעולם לא ציפה ללכת אליו", אמר לעיתון מרטין אינדיק, שגריר פעמיים בישראל ושליח מיוחד למזרח התיכון לשעבר. "בגלל זה הוא דיבר בכוח רב ומדוע הוא הציב את האולטימטום".