המגזין האמריקני Foreign Policy פרסם דו"ח שבו דן בסיבה לכך שמדינות ערב ממשיכות לשמור על יחסיהן עם מדינת הכיבוש הישראלית ולנרמל את היחסים עמה, למרות הכעס המוחץ שחשים העמים הערביים על הכיבוש.

המגזין אמר כי עבור רבים, הידיעה לפיה טייסים ירדנים הגנו על הכיבוש הישראלי במהלך התקיפה שפתחה איראן בסוף השבוע האחרון הייתה הפתעה. בעוד שהכיבוש וירדן מקיימים יחסים דיפלומטיים כבר 30 שנה, השלום ביניהם היה קר גם בזמנים הטובים ביותר. מאז פרוץ המלחמה בעזה היא נכנסה למצב של קיפאון עמוק.

עם זאת, ירדן לא הייתה המדינה הערבית היחידה שתרמה להגנה על הכיבוש באותו לילה. לפי המגזין, חיל האוויר המלכותי הסעודי הפיל טילים איראניים שטסו במרחב האווירי שלו, ועל פי הדיווחים, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות סיפקו מידע מודיעיני חשוב. לִתְקוֹף.

המגזין הסביר כי היו מספר סיבות שהניעו את המעצמות הערביות לבחור למלא תפקיד באותו לילה, כאשר הראשונה שבהן הייתה שאם המבצע האיראני היה מסתיים באובדן חיים משמעותי או הרס, הכיבוש היה מגיב בכוח. , הגדלת הסיכון למלחמה אזורית.

למעשה, נראה כי התגמול לכאורה של הכיבוש מוקדם ביום שישי נגד איראן הייתה מוגבלת. הסיבה הנוספת היא שהדאגה של מדינות ערביות רבות מהתערבות איראנית בעיראק, סוריה, לבנון ותימן היא לא פחות מהדאגה של הכיבוש עצמו.

אבל מה שחשוב לא פחות הוא שהכיבוש הוא שותף כלכלי מרכזי לכמה מעצמות ערביות, וזה מספק הסבר ברור לכישלון של ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות לנקוט כמעט כל צעד מוחשי נגד הכיבוש שישה חודשים לאחר מלחמה בעזה. כשטורקיה סוף סוף עשתה משהו, והודיעה ב-9 באפריל כי תאסור מגוון רחב של יצוא לכיבוש הישראלי, אף מדינה ערבית לא הלכה בעקבותיה.

המגזין ציין כי ירדן היא התלויה ביותר במדינה הכובשת מבין המדינות הללו, לא לעניינים רגילים כמו סחר או השקעות חוצי גבולות, אלא להשגת מים ואנרגיה בסיסיים.

ירדן היא אחת המדינות בעולם הסובלות ממחסור במים, עם 950 מיליון מ"ק בלבד זמינים מדי שנה כדי לעמוד בביקוש של כ-1.4 מיליארד מ"ק. על פי הסכם השלום שנחתם ב-1994, לירדן יש זכות לרכוש 50 מיליון קוב מים מדי שנה מהכיבוש הישראלי.

מספר זה הוכפל מאז ככל שאוכלוסיית ירדן גדלה. לעומת זאת, הכיבוש פיתח כל כך הרבה יכולת התפלה שיש לו מלאי של מים מתוקים, והתלות במים צפויה לגדול: אם תצא לפועל עסקה להחלפת מים ישראליים נוספים לאנרגיה סולארית מירדן, עמאן תחל לייבא 200 מיליון מטר מעוקב נוסף.

ירדן גם חסרה משאבי אנרגיה מקומיים והיא מסתמכת על יבוא גז טבעי מהכיבוש הישראלי עבור האנרגיה החשמלית והתעשייה הכימית שלה. הגז מהווה יותר מ-70% מייצור החשמל בירדן, כמעט כולו מגיע משדה לוויתן בישראל.

מצרים זקוקה גם לגז ישראלי מכיוון שהמאגרים המקומיים מתרוקנים מהר יותר ממה שניתן למצוא מקורות חדשים. כשהכיבוש הפחית את היצוא לתקופה קצרה לאחר פרוץ המלחמה בעזה, נאלצה מצרים להכפיל את תקופות הפסקות החשמל לשעתיים ביום ולייבא גז טבעי נוזלי.

הביקוש של מצרים לגז ישראלי עולה על הצרכים המקומיים, ועם האספקה המצומצמת שלה, היא לא מסוגלת עוד לייצא את הגז שלה כ-LNG לאירופה במקום זאת, היא מייצאת מחדש גז ישראלי, וזה לא זיכה את מצרים במטבע הקשה שהיה לה צורך נואשות לא רק שהיא מבטיחה את תפקידה כמרכז גז מתפתח במזרח הים התיכון הכולל את ישראל וככל הנראה יכלול את קפריסין ביום מן הימים.

המגזין הוסיף כי האינטרסים הכלכליים של איחוד האמירויות ביחסיה עם הכיבוש סובבים סביב משהו אחר לגמרי: סחר והשקעות, חיזוק תפקידה של איחוד האמירויות כמרכז לוגיסטי עולמי, מינוף היכולות של ישראל בטכנולוגיה מתקדמת לבניית תעשיית טכנולוגיה משלה, ושותפות לפתור את האיום של שינוי האקלים באזור. מאז הסכם אברהם 2020, איחוד האמירויות התגלתה גם כקונה גדולה של נשק ישראלי, ויצוא הנשק הישראלי למדינות שחתמו על הסכם אברהם עלה מכלום באותה שנה ל-2.9 מיליארד דולר ב-2022.

במונחים דולריים, הקשר הכלכלי בין ישראל לאיחוד האמירויות נותר קטן יחסית לשתי המדינות, אבל הוא מייצג משהו גדול ושאפתני יותר: מאמץ לעצב מחדש את המזרח התיכון מאזור של מלחמה ופוליטיקה קיצונית לכזה המתמקד בפיתוח כלכלי. איחוד האמירויות, קטאר ובחריין נקטו בדרך של מתן עדיפות לכלכלה, וירש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הולך בעקבותיהם בתוכניתו "חזון 2030" להפוך את ממלכתו מכלכלת נפט למרכז לטכנולוגיה, רפורמה כלכלית, תיירות ובידור.

עם זאת, נראה כי הסעודים פחות משוכנעים מהאמירויות כי לכיבוש יש תפקיד חשוב במזרח התיכון החדש, אך כפי שהראו שיחות הנורמליזציה שהחלו בשנה שעברה, ריאד מוכנה להכיר ב"ישראל" כחלק מהסכם רחב יותר. עם ארה"ב, דבר שלא היה כך בלתי נתפס לפני עשור.

בעוד המלחמה בעזה שיבשה את השיחות והעלתה את המחיר שהסעודים דורשים מישראל על הנושא הפלסטיני, ריאד ציינה שהיא עדיין מוכנה להתקדם.

לפי העיתון, הציוויים הכלכליים שהניעו את היחסים הללו עומדים בפני רוח נגדית עזה. עוד לפני מלחמת עזה, דעת הקהל, אפילו בקרב שותפות השלום של ישראל, הייתה עוינת בעיקרה לישראל.

לפי סקר שנערך על ידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב לפני שנה, רק 15% מהירדנים אמרו שהם יתמכו בעסקאות סחר עם ישראל אם יעזרו לכלכלת ארצם, ולמרות שארצם תסבול בלי הגז והמים הישראלים. ירדנים רגילים קוראים לא פעם לנתק... היחסים עם ישראל ולבטל הסכמי יבוא. בלחץ עממי אדיר לאחר פרוץ המלחמה בעזה, ירדן בנובמבר האחרון ביטלה את עסקת המים לאנרגיה עם ישראל.

במצרים ובערב הסעודית, כ-38% ממשתתפי הסקר הסכימו עם הרעיון לעשות עסקים עם הכיבוש. כשמכון וושינגטון שאל לאחרונה את הסעודים האם יש לאפשר להם "ליצור קשרים מסחריים או ספורטיביים עם ישראלים", רק 17 אחוז אמרו כן, לעומת 42 אחוז בקיץ 2022.

המגזין קבע כי אין זה מפתיע שהעסקים שמנהלות מדינות ערב עם ישראל הם עניין אליטיסטי, מוגבל לעסקאות בין ממשלות ומוסדות מדינה מרכזיים, שכן לא קיימות דרכים רגילות לעשיית עסקים, ולעתים קרובות הן חד כיווניות.

אבל איחוד האמירויות היו מעט חריגות לכלל זה. בכירים ותיירים ישראלים נהרו למפרץ בתקופת ירח הדבש שלאחר חתימת הסכמי אברהם, חברות חתמו על עסקאות השקעה ושותפות, מובאדלה פטרוליום של אבו דאבי רכשה 22% ממניות שדה הגז תמר בישראל, ומספר עסקאות השקעה נוספות בוצעו. דִיוּן.

בשנת 2023, הסחר הדו-צדדי הגיע ל-3 מיליארד דולר, עלייה מ-190 מיליון דולר ב-2020. אבל התגובה העממית שהוצגה על ידי הצד האמירי הייתה פושרת, שכן הסקר של מכון וושינגטון מצא שמיעוט מבני האמירות סבור שההתמודדות עם ישראל היא "מקובלת". האמירויות לא ביקרו בישראל אלא לצורך עבודה.

המגזין ציין כי למרות שמנהיגי האמירויות אישרו את מחויבותם לשותפות כלכלית ופוליטית עם הכיבוש, חלה ירידה ניכרת מאז תחילת המלחמה בעזה. בחודש שעבר השעתה חברת הנפט הלאומית של אבו דאבי, ADNOC, עסקה לרכישת 50% ממניות חברת האנרגיה הישראלית NEOMED, עם BP. הם קראו ל"סביבה החיצונית" בהחלטה, וסביר להניח שהם התכוונו למלחמה.

למרבה המזל לעתיד היחסים הללו, נראה שהמלחמה בעזה עומדת להסתיים. אבל לא בטוח שהסכסוך לא יתלקח שוב עם ההתקפה על רפיח, כפי שישראל איימה, או שהעימות בעצימות נמוכה בין ישראל לחיזבאללה לא יתפתח למלחמה כוללת. לעת עתה, כראיה לתעדוף של ריאל-פוליטיק ואינטרסים כלכליים על ידי מנהיגים ערבים, יחסים אלה עמדו במבחן.