למרות שראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שמע כמה פעמים הצהרות נזעמות מנשיא ארצות הברית ג'ו ביידן במהלך המלחמה בת ששת החודשים בעזה, הוא כנראה הופתע מעוצמת הכעס בשיחותיהם האחרונות בימי חמישי-שישי בלילה. למרות שהוא החל מיד בשורה של צעדים כדי לשכך את הכעס הזה (על ידי פתיחת מעברי סיוע), הוא ביקש מעוזריו המתמחים בעניינים אמריקאים לבחון את "מידת הכעס הזה" ועד כמה הוא יכול להימשך". הוא הסביר לצוות שלו שהוא יודע היטב ש"יש גבולות לכעס האמריקאי שאף נשיא לא יכול לעבור".

נראה שהדאגה הגדולה ביותר של נתניהו טמונה ב"עוד כעס אמריקאי" שספג במהלך השבוע. זה לא כעס על ישראל, אלא כעס על ישראל. בעליו הוא הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שנתניהו מקווה לראותו מנצח בבחירות בנובמבר הקרוב וחוזר לבית הלבן.

טראמפ הדגיש כי המלחמה בעזה חייבת להיפסק לאלתר, והייתה צריכה להיפסק מזמן, כך אמר טראמפ בראיון לעיתון הישראלי "ישראל היום", הנחשב לשופר של נתניהו. זה היה ראיון ידידותי מאוד ללא שאלות מביכות. אבל טראמפ, שאוהב מנהיגים חזקים, ראה בהמשך המלחמה ביטוי של חולשה בהנהגה הישראלית. נתניהו, שגדל בארצות הברית וניזון מתורת התמיכה בחזקים והפקרת החלשים, מבין שעליו לעשות שינוי מסוים במדיניותו כדי לספק את האמריקנים מהמפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית כאחד. לא יספיק לו להסתמך על תמיכה אסטרטגית אמריקאית.

נתניהו קיים פגישה חשובה שעות לפני שיחתו עם ביידן, עם קבוצה של חברי קונגרס רפובליקנים, שנשלחו אליו על ידי השדולה הישראלית "איפא"ק" בארצות הברית. אומרים שהפגישה הזו הכעיסה את ביידן כמעט כפי שכעס על הרג צוות הסיוע ההומניטארי של World Central Kitchen בעזה. נתניהו הודיע למחוקקים האמריקאים כי המלחמה שישראל מנהלת בעזה אינה מוגבלת רק להשמדת חמאס, אלא היא בשירות העולם המערבי כולו נגד הציר העוין שמובילה איראן. הוא אמר שישראל מנהלת את המלחמה הזו כמסר אלוהי בשירות האנושות, ושהיא לא מבקשת מהמערב להילחם איתה, אלא לספק לה כלים. הוא הקפיד לצטט את המנהיג ההיסטורי צ'רצ'יל כשאמר: "תן לנו את הכלים ונשלים את המשימה". הוא ביקש מהם להעביר את המסר לארצות הברית.

בוושינגטון, ביידן ראה בזה מסר של שקרים וחוסר תודה. נתניהו הוא לא צ'רצ'יל, וגם הממשל לא מונע ממנו כלים. התמיכה שסיפק ביידן לישראל במלחמה הזו היא חסרת תקדים בהיסטוריה האמריקאית, אפילו בהודאת נתניהו עצמו. אבל השימוש בכלים הללו היה כישלון, לא רק בעיני האמריקאים, אלא גם במבחן התוצאה. ישראל הציבה למלחמה יעדים לא ריאליים, שאף אחד מהם לא השיגה. חצי שנה והצבא הישראלי, הנחשב לאחד הצבאות החזקים בעולם וברשותו כלי הלחימה האמריקאים העדכניים והקטלניים ביותר, נלחם בארגון חמוש קטן כמו חמאס, ועדיין צריכים עוד חודשים רבים כדי להגיע להישגים. כמה ממטרות המלחמה. הגנרלים האמריקנים שמלווים את צבא ישראל במלחמה זו, צעד אחר צעד, אינם מוצאים מוצא מכובד ממלחמה זו עבור ישראל, על פי המדווח עליהם. חלקם אומרים לישראלים: "אתם לא נלחמים, אלא הורגים". הם מסתכלים על תוצאות הלחימה, ומגלים שישראל הרגה 34,000 פלסטינים, רובם ילדים, נשים ואזרחים אחרים, ומתוך סך של 40,000 חמושים בחמאס, 9,000 חוסלו, לפי אותו ישראלי. הערכות (והאמריקנים מעריכים את מספרם ב-6,000).

בהיעדר אופק מדיני ישראלי ריאלי למלחמה, הממשל האמריקני מציב אופק נדיב מאוד: "נכונות ערבית לשקם את רצועת עזה, בתנאי של התקדמות לקראת פתרונות קיצוניים המונעים צורך במלחמה נוספת כערובה למניעת השמדת עזה שוב, על ידי כינון שלום כולל בין ישראל לכל מדינות ערב הכולל הקמת מדינה פלסטינית מפורזת שחיה בשלום עם ישראל. אבל ממשלת נתניהו מציעה חלופות לא מועילות שיאריכו את המלחמה ויגבירו את ההרס. היא דורשת את תמיכתה בכיבוש רפיח, קבלת כיבוש חלקים נרחבים מרצועת עזה והמשך המלחמה, עם הסכנות הטמונות בה של הרחבת היקפה לקראת מלחמה אזורית בה הצבא האמריקאי וכל המדינות. מהאזור מעורבים, בנוסף להמשך הרג אזרחים וגרימת אסונות הומניטריים.

לצד זאת, עסוקים גורמים מרכזיים בממשלת נתניהו בהפיכת המלחמה הזו להזדמנות לחיסול העניין הפלסטיני ולפתח פרויקטים להשבת ההתיישבות היהודית ברצועת עזה. האמריקאים עוקבים היטב אחר הפוליטיקה הישראלית, ומבינים שמי שעומד מאחורי הפרויקטים הללו אינן מפלגות בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר בלבד, אלא תנועה חזקה במפלגת הליכוד בראשות נתניהו. תנועת הליכוד הזו מייצגת כ-40 אחוז מחברי המפלגה, ומעריכה את פעילותה בגלוי. חברי תנועה זו מזלזלים בנשיא האמריקני באופן אישי, רואים בו חלש ומתארים אותו בתכונות מעליבות.

לדבריהם, הביקורת של הממשל האמריקני על ישראל נובעת רק מחישובי בחירות. הם לא מסתירים את רצונם שהנשיא ביידן ייפול ויוחלף על ידי טראמפ. נראה שהחשיבה הזו חלחלה לכל הרחוב הישראלי, ולפי הסקרים האחרונים, 51 אחוז מהישראלים מקווים שטראמפ ינצח, לעומת 40 אחוז שמקווים שבידן ינצח.

לאור כל זאת, לא נראה מפתיע שלביידן ואנשי הצוות שלו בבית הלבן, בפנטגון ובמחלקת המדינה נגמרת הסבלנות. מה שראוי לציון כאן הוא שבידן לא היה היחיד שגער בנתניהו ואיים לשנות את המדיניות האמריקאית אם לא יעמוד בהתחייבויותיו, אלא הצהרות דומות וחמורות יותר פורסמו ע"י שר החוץ אנתוני בלינקן, מתאם תקשורת בביטחון הלאומי. המועצה, ג'ון קירבי, ושר ההגנה, לויד אוסטין, שהודיעו להודעה דומה בשיחה עם עמיתו יואב גלנט. כולם ביקשו שינויים תוך מספר שעות או ימים.

נתניהו מצדו הבין היטב את המסר. בתחילה הוא ניסה למזער את הנזק, אז פרסם הודעה שבה אמר כי שוחח עם הנשיא ביידן במשך 45 דקות, וזו הייתה שיחה טובה. וושינגטון אף הגיבה לפרט זה ואמרה: "זו הייתה שיחה עבור פחות מחצי שעה", ומונה את האזהרות והאיומים ששמע ביידן לנתניהו, והבהיר מה לא. הפרשנות היא שהנשיא כועס.

כמובן, אין לפרש זאת יתר על המידה; לכעס של האמריקאים יש גבולות שאי אפשר לחצות, וישראל הייתה ותישאר בעלת ברית אסטרטגית, ותיהנה מתמיכה צבאית עצומה, אבל תמיכה פוליטית יכולה לשמש היום ככלי לחץ. נתניהו, למרות חילוקי הדעות האידיאולוגיים שלו עם המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, יודע שיש גם גבולות שאסור לו לחצות. לפיכך, הוא מימש במהירות את דרישותיו של ביידן בנוגע לסיוע הומניטרי (פתיחת מעבר ארז, שהיה סגור מאז הריסתו במהלך הפיגוע ב-7 באוקטובר, והגברת הסיוע דרך מעבר כרם שלום), בתקווה לתמרן בשני הנושאים האחרים: הכישלון. לפתור את המשא ומתן בקהיר ובדוחא, ואת אי הפסקת האש לפני החזרת האנשים החטופים. בשני העניינים הללו, ביידן מסתמך על כלי לחץ פנימיים בישראל עצמה, שגם להם יש השפעה גוברת. המוחים על מדיניות נתניהו מודאגים מהכעס האמריקאי ומשתמשים בו בהפגנותיהם. משפחות האסירים מוצאות את מבוקשם בנשיא האמריקני הנוכחי, והן לא יכולות לחכות שהוא ישתנה. לכן, אנו מבקשים להפוך את הפגנות השבת, הפעם, לגדולות ומסיביות יותר.

מקור: המזרח התיכון