לפלסטינים מגיע יותר ממה שהם מבקשים

באחד משיריו החשובים והנפוצים ביותר, סיים המשורר הגדול מחמוד דרוויש את השיר "שבחי הצל הגבוה" בכמה מילים המגלמות ברהיטות את המצב הפלסטיני במשמעות ומשמעות עמוקה, כדבריו: "כמה גדול הוא. הרעיון...כמה קטנה המדינה."
הם היו מועטים במספרם והיו בעלי יכולות צנועות כמו אלו העומדות לרשות עמים גדולים מהם. לפני האסון שלהם, הם בנו ערים ותרבויות, והולידו דורות של חלוצים בכל תחומי היצירה האנושית, ואין ארץ, רחוקה או קרובה, בלי שלפלסטינים תהיה נוכחות מובהקת בה.
אולם מאז ומתמיד, לפלסטיני זה לא הייתה מדינה, לא זהות מקורית שהוא שם בכיסו או דרכון שהונפק על ידי מדינתו, ולא נותר לו דבר ממולדתו שנגנבה ממנו, מלבד כרטיס כחול עלוב. , ותיאור שהודפס עליו במילה "פליט".
גם מי שלא התגורר באוהלים, האוהל נשאר נטוע בתודעתם כגורל בלתי נמנע. אפילו העשירים ביניהם, הארמון בכל מקום אחר מלבד הארמון במולדתם המקורית, נותר רק אוהל, אבל עשוי מאבנים.
מסעו של הפלסטיני מהנכבה אל הפגז האחרון שהרס בית בעזה והרג את הגברים, הנשים והילדים בו, החל כאשר האזרח שהפך לפליט לא היה מסוגל לשאת דבר מלבד המפתח לביתו, כך שה חלום לחזור אליו לא יעזוב אותו.
ליד האוהל הוא הקים אוהל גדול יותר כבית ספר, זה היה לפני שה"אנושות" במאות העשרים והעשרים ואחת החליטה לבנות בתי ספר לילדי פליטים ולספק ארוחת חלב שעליה כתוב "סוכנות הסעד". .

הפלסטיני הפך את גורלו...מקורבן ליוצר של ההווה והעתיד. המסע מראשיתו ועד היום היה מסע אפי על גבול האגדה. אם אדם מבוגר מלכתחילה עמד על חורבות עזה ההרוסה, ומעל קברי האחים התפשטו לכל עבר, וערך את תפילת הלוויה לחמשת אלפים ילדים שמתו לפני שהחיים התחילו, ושתה מים מהולים במלח, ושכחו את הבלתי אפשרי הזה. דבר שנקרא חשמל, מה הוא יראה? ומה הוא אומר?
"הלב הופך עצוב והעיניים מתייבשות מדמעות." עם זאת, משהו גדול, קרוב לנס, מושג: השינוי ממצב שהיה למצב שיהיה...

"הפלסטיניות" העבירה בירות מקצה אחד של היקום לקצה השני, והעירה מיליוני מצפון ישנים, אם לא מתים, מתרדמה ארוכה ועמוקה, להתעוררות שתבוא אחריה. "פלסטיני" הוא כבר לא רק טרגדיה שמושכת ארוחות רחמים והקלה.
זה כבר לא פרויקט של השמדת עם, חיסול זכויות או זיוף זהות רק בגלל נוכחותם של מטוסים וטנקים ברשות יריבו, חומה אמריקאית שעליה מסתמך היריב הזה ומאגר כסף שממנו זה נלקח ללא חשבון... "הפלסטיניות" הפכה לזכות לבניית הווה ועתיד.
הילד הפלסטיני ה"נרצח" נכנס לכל בית על פני הגלובוס והזהיר כל ילד שאם לא ימות היום, הוא עלול למות מחר, ולעתים קרובות המוות אינו מוות של גוף אלא מוות של מצפון.

על האג'נדות הפוליטיות, ועל שולחנות יוצריה הגדולים, פלסטין מוגבלת תחת הכותרת "סוגיה בלתי פתירה שלא מצאה פתרון". הפלסטינים מוגבלים כ"קבוצה אנושית... העולם מתלבט כיצד לעצור את הדימום שלהם או להפחית אותו במידת מה", לא מתוך דאגה לזכותם לחיים, אלא כדי לצייר את הדימוי של מצפון ישן עם קצת בהיר צבעים.

די כאן
דם פלסטיני, כעס פלסטיני, מרד פלסטיני ומוות פלסטיני אומרים: "מספיק".
אנחנו באמת רוצים מדינה עבורנו שתנפיק את הזהות והדרכונים שלנו ותאחד את הפזורה שלנו, כדי שהפלסטיני שנעקר בכל העולם ימצא שדה תעופה לנחות בו, לא שדה תעופה שבו בדיקה צבאית מחפשת סיבה כדי למנוע ממנו להיכנס. הוא רוצה נמל על חוף הים הפלסטיני, עם כתוב על המגדלור שלו: "ברוכים הבאים לעזה, הבירה השנייה של פלסטין".

הוא רוצה מרחב משוחרר מהמוני המטוסים שרודפים את חייו, מה שמאלץ אותו לחפש חיים אחרים במדבר קרוב או מרוחק.
זה המעט ממה שהפלסטיני רוצה, צריך ומגיע לו. אולי כל האמור לעיל מסביר את מה שאמר המשורר הגדול שלנו מחמוד דרוויש: "כמה גדול הרעיון...כמה קטנה המדינה".
הפלסטיני מבקש מעט אחרי שהציע כל כך הרבה כדי להמשיך בחיים. לפלסטינים מגיע יותר ממה שהם מבקשים.