דמוקרטיה בבחירת הדיכאון בתוך פלטפורמות דיגיטליות

צדקי אבו דהיר*

השיח על השפעת הפלטפורמות הדיגיטליות אינו מוגבל עוד לפרטיות, חדשות כזב או התמכרות דיגיטלית, אלא התרחב לשאלה מורכבת יותר: כיצד פלטפורמות אלו משפיעות על מצבו הנפשי של המשתמש?

בגדה המערבית, שבה האדם חי בסביבה שבה לחצים פוליטיים, כלכליים, חברתיים וביטחוניים משתלבים זה בזה, הפכו הפלטפורמות הדיגיטליות לחלק מחיי היומיום, ומקור עיקרי לחדשות, אינטראקציה ועיצוב דעת הקהל. אך נוכחות הולכת וגוברת זו מעלה את השאלה: האם פלטפורמות אלו מסתפקות בשיקוף המציאות, או שהן תורמות גם לשחזור הרגשות הקשורים אליה, ובראשם הדיכאון?

מנקודת מבטי, פלטפורמות דיגיטליות אינן יוצרות דיכאון יש מאין, אך הן עשויות להפוך אותו לנוכח ומתמשך יותר. הן אינן מוסיפות לחצים חדשים אלא ממחזרות לחצים קיימים, ומציגות אותם למשתמש באופן חוזר ונשנה, עד שהם הופכים לחלק מחווייתו היומיומית.

המשתמש אינו מתמודד עם אירוע כואב פעם אחת, אלא עשוי להתמודד עם אותו אירוע עשרות פעמים באמצעות חדשות, סרטונים, ניתוחים, תגובות, שיתופים חוזרים ודיונים בלתי נגמרים. עם חזרה זו, ההשפעה אינה נשארת ברמת הידע בלבד, אלא מתרחבת למצב הנפשי.

הבולט הוא שזה לא קורה כתוצאה מהחלטה מודעת של הפלטפורמה להעציב את המשתמש, אלא כתוצאה טבעית של אופן פעולת האלגוריתמים. הם מתוכננים להציג תוכן שמגביר את הסבירות לאינטראקציה, ומה שמעורר רגשות חזקים משיג לרוב שיעורי צפייה ומעורבות גבוהים יותר מתוכן רגוע או מאוזן.

מכאן אני מציג רעיון שאני מתאר כ"דמוקרטיה בבחירת הדיכאון".

המשתמש מרגיש שהוא בוחר את התוכן בחופשיות; הוא לוחץ על ידיעה, צופה בסרטון, או מגיב לפוסט. אך לאחר בחירה ראשונית זו, האלגוריתם מתחיל לבנות סביבה דיגיטלית הדומה להתנהגות זו, מציע תוכן דומה, חוזר על אותם נושאים, ודוחף את המשתמש בהדרגה למעגל רגשי קרוב.

במקרה זה, נראה שחופש הבחירה קיים, אך הוא נשלט על ידי היגיון האלגוריתם. המשתמש אינו נכפה עליו להיות עצוב, אך הוא מוצא את עצמו בתוך מרחב דיגיטלי שבו התוכן המעצים את אותו רגש הולך וגובר.

ואולי המסוכן ביותר בתופעה זו הוא שהיא אינה מוגבלת לחדשות פוליטיות או אירועים בשטח. השוואות חברתיות מתמשכות, הצגת אורחות חיים אידיאליים, הצלחות עוקבות, הפחד מפספוס הזדמנויות, והוויכוח המתמיד, כל אלה יוצרים סביבה שעלולה לדחוף את המשתמש לתחושת חוסר, חרדה או תשישות נפשית, גם מבלי שיחוש בכך באופן ישיר.

בגדה המערבית, עניין זה מקבל ייחוד גדול יותר. המשתמש אינו נכנס לפלטפורמה מתוך ריק נפשי, אלא נושא עמו את לחצי מציאות חייו היומיומית, ואז מוצא את עצמו במרחב דיגיטלי שמזכיר לו אותם באופן מתמיד, או מוסיף עליהם צורות חדשות של לחץ נפשי הנובע מהשוואה, קיטוב או צפיפות של תוכן שלילי.

אין זה אומר שפלטפורמות דיגיטליות הן הגורם הישיר לדיכאון, שכן המצב הנפשי מורכב מכדי שיתמצה בגורם אחד. אך קשה גם להתעלם מכך שאופן עיצוב הפלטפורמות ומנגנוני פעולת האלגוריתמים שלהן עשויים לתרום לביסוס רגשות שליליים ולהארכת שהותם אצל חלק מהמשתמשים.

לכן, השאלה אינה עוד: כמה שעות אנו מבלים בפלטפורמות? אלא: איזה סוג של רגשות אנו צורכים מדי יום באמצעות פלטפורמות אלו, וכיצד האלגוריתמים מעצבים אותם מחדש?

הדיון על עתיד הפלטפורמות הדיגיטליות אינו צריך להצטמצם לחופש הביטוי או להגנת נתונים, אלא עליו להתרחב לאחריותן האתית בבניית סביבה דיגיטלית מאוזנת יותר, המתחשבת בהשפעה הפסיכולוגית של התוכן, במיוחד בחברות החוות משברים מתמשכים.

ייתכן שהסוגיה היום אינה בקיום או אי-קיום של דמוקרטיה דיגיטלית, אלא באופי הבחירות שהיא מציעה לנו. ואם האלגוריתמים מעניקים לכל משתמש תוכן התואם את האינטראקציות הקודמות שלו, השאלה הראויה למחקר היא: האם אנו מפעילים דמוקרטיה אמיתית בבחירה, או דמוקרטיה בבחירת הדיכאון שילווה אותנו מדי יום?

*חוקר ויועץ בתקשורת ושיווק דיגיטלי