ואנס וישראל: תחילת המחלוקת או תחילת הירושה?

בפוליטיקה האמריקאית, חשיבות ההצהרות אינה טמונה רק בחריפותן, אלא בשאלות שהן מעלות. והשאלה שמציבה עמדות סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, היום היא:

לא: האם השתנו יחסי וושינגטון עם ישראל?

אלא: מי יקבע את גבולות היחסים הללו בשלב הבא?

לפי דיווח של סוכנות הידיעות AP, ואנס מתח ביקורת פומבית על בכירים ישראלים שתקפו את מסלול המשא ומתן עם איראן, והזהיר מפני תקיפת "הבת ברית החזקה היחידה" שנותרה לישראל, ובמקביל הדגיש כי דונלד טראמפ נחשב לאחד הנשיאים האמריקאים התומכים ביותר בישראל. נראה כי מסר זה אמר לממשלת נתניהו כי התמיכה האמריקאית נמשכת, אך לא בהכרח בתנאים שתל אביב רוצה.

וכאן טמונה חשיבות האירוע. ואנס לא יצא מעמדת עוינות לישראל, ולא הציג את עצמו כיריב לה, אלא דיבר מתוך חזון פוליטי שונה שכותרתו: "אמריקה תחילה". זהו חזון שאינו דוחה ברית עם ישראל, אך הוא דוחה את הפיכתה של כל מדינה בת ברית לגורם הקובע את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ האמריקאית, או דוחף את וושינגטון לבחירות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים שלה.

באשר לדיבורים על זעם "אייפאק" והחוגים התומכים בישראל, יש להתייחס אליהם בזהירות. לא כל ביקורת מישראל מעידה על עימות ישיר עם קבוצות הלובי התומכות בה בוושינגטון. אך הצהרות ואנס עוררו דאגה בקרב חלק מהחוגים הללו; מכיוון שהן משקפות עליית זרם רפובליקני חדש שפחות מוכן להעניק לכל צד השפעה בלתי מוגבלת על ההחלטה האמריקאית.

ללא קשר להיקף המחלוקת האמיתית בתוך הממשל האמריקאי, משמעות ההצהרות טמונה בתזמונן ובסופן הפוליטי. וושינגטון מוצאת את עצמה היום מול משוואה מורכבת: כיצד למנוע מאיראן להרחיב את השפעתה, מבלי להידרדר למלחמה חדשה במזרח התיכון?

וכאן נראה שואנס קרוב יותר לבית הספר לניהול סכסוכים ומשא ומתן, בעוד קולות אחרים נוטים להקשחה וללחץ מרבי.

ולא ניתן להפריד דיון זה מלבנון. הממשל האמריקאי מבין שלכל הבנה עם איראן יהיו השלכות ישירות על מספר תיקים אזוריים, כולל לבנון. לכן, כל הסלמה ישראלית בתיק זה עלולה להפוך לגורם לחץ על המשא ומתן, או לניסיון לכוון מחדש את מסלולו. מכאן ניתן להבין את רצונה של וושינגטון לשמור את ההחלטה הסופית בידיה, ולא בידי כל צד אחר, חזק ככל שיהיה הברית עמו.

עם זאת, עדיין מוקדם לראות בהצהרות אלו שינוי אסטרטגי מלא ביחסים האמריקאים-ישראלים. המוסדות האמריקאים הגדולים עדיין רואים בישראל בת ברית אסטרטגית יציבה, והכוחות התומכים בה עדיין נהנים מהשפעה פוליטית ותקשורתית רחבה. לכן, ייתכן שהנכון יותר הוא לקרוא את עמדות ואנס כניסיון לאפס את היחסים ולא לעצב אותם מחדש לחלוטין.

ומכאן עולה השאלה האמיתית: האם אנו עומדים בפני מחלוקת חולפת על איראן, או בפני תחילת שינוי עמוק יותר בתוך המפלגה הרפובליקנית עצמה?

ואנס מבין שבסיסו הפוליטי של טראמפ אינו רוצה מלחמות חדשות במזרח התיכון, ואינו רוצה לראות את ארצות הברית משלמת את מחירם של סכסוכים חיצוניים שאינם מביאים לה רווחים ישירים. לעומת זאת, מרקו רוביו ואגף אחר בתוך המפלגה מייצגים חזון מסורתי יותר לתפקידה העולמי של אמריקה ובריתותיה האסטרטגיות.

אבל מה עלול לקרות בהמשך?

אם ואנס יצליח להפוך עמדה זו מהצהרה חולפת לקו פוליטי קבוע, אנו עשויים לראות רפובליקנים נועזים יותר בהערכה מחדש של עלות הבריתות החיצוניות, ונוטים יותר לקשור את התמיכה בישראל לחישובים הישירים של וושינגטון.

אך אם העמדה תישאר מוגבלת לניהול תיק איראן, היא תישאר רק מחלוקת טקטית בתוך יחסים אסטרטגיים איתנים.

לכן, הסכסוך המתנהל היום אינו נוגע רק לאיראן, אלא לעתיד המפלגה הרפובליקנית לאחר טראמפ. האם היא תישאר מפלגה שמרנית מסורתית המובילה את הסדר העולמי כפי שארצות הברית הכירה אותו במשך עשורים? או שהיא תהפוך יותר ויותר למפלגה לאומנית פופוליסטית המעניקה עדיפות מוחלטת לענייני הפנים האמריקאים?

ושינוי זה, אם יעמיק, לא ישפיע רק על איראן או לבנון, אלא יתפרס על כלל ענייני האזור, כולל פלסטין ועזה; מכיוון שכל הגדרה מחדש של היחסים בין וושינגטון לתל אביב תשפיע בהכרח על אופן ניהול תיקי המזרח התיכון על ידי ארצות הברית.

לסיכום:

מה שאנו רואים היום אינו רק ויכוח פוליטי חולף, ולא רק מחלוקת על איראן, אלא אינדיקציה לדיון עמוק יותר בתוך ארצות הברית על משמעות הכוח, גבולות הבריתות, וסדרי העדיפויות של מדיניות החוץ.

באשר לואנס, בעיני חלקם הוא עשוי להיות רק סגן נשיא המגן על חזונו של טראמפ, אך בעיני אחרים הוא כבר החל את צעדיו הראשונים לקראת ירושתו הפוליטית של טראמפ.

מי שיצליח היום להגדיר את משמעות "אמריקה תחילה", עשוי להיות המוכשר ביותר מחר לרשת את טראמפ; לא רק בתפקידו, אלא גם בקהל בוחריו.