כאשר שינוי הופך לתנאי להצלה לאומית: מרשות שהולידה אינתיפאדה... לאינתיפאדה המחפשת מנהיגות

הרגע הפלסטיני הנוכחי אינו עוד סבב חדש של סכסוך עם הכיבוש, אלא הפך לרגע של מבחן קיומי שבו מצטלבים כל גורמי הסיכון; מלחמה הרסנית ברצועת עזה, הסלמה התיישבותית טרוריסטית חסרת תקדים בגדה המערבית, וניסיונות מואצים לכפות מציאות קבועה בשטח, על רקע קריסה ברורה של מערכת הצדק הבינלאומית וחוסר יכולת של הקהילה הבינלאומית לעצור את הפשע או להרתיע את מבצעיו.

הדאעש של המתנחלים, בחסות צבא הכיבוש הטרוריסטי, אינו מבצע תקיפות בודדות, אלא מלחמה יומיומית מוצהרת על הקיום הפלסטיני, כאילו ממשלת תל אביב מתחרה עם הזמן כדי לכפות מציאות חדשה. מנגד, ההנהגה הפלסטינית הרשמית נראית שבויים במצב של חוסר אונים פוליטי, ואין לה אלא לדבר על "מגעים אזוריים ובינלאומיים" שלא עצרו הרג, לא מנעו התיישבות ולא הגנו על אדם.

הבעיה כאן אינה רק במגבלות הכלים, אלא בהיעדר חזון המסוגל לבנות מחדש את מרכיבי הכוח הפלסטיני. הכיבוש מעולם לא חיפש תירוצים, כי הפרויקט שלו קודם לכל התירוצים. ומי שחשב שהשארת עזה לשקוע בדמם של תושביה תגן עליו או על מה שנותר מפלסטין, גילה שהפרויקט הקולוניאלי אינו מחלק את מטרותיו; מה שקורה בגדה המערבית, כולל ירושלים, מאשר שהטרור היהודי מכוון לכל הקיום הפלסטיני.

ועדיין, חוזר ונשנה הנאום "אל תתנו להם תירוצים", עד שההגנה על הבית, האדמה והכבוד מצטיירת כחציית קווים אדומים פוליטיים. וכאן טמונה הטרגדיה, לא רק בכך שזהו ניסיון להגביל את זכות העם להתנגד לכיבוש, אלא בהטלת האחריות לפשעי הכובש על הקורבן.

אבל השאלה העמוקה יותר היא: איך הגענו לרגע הזה? הזכרת שנת 1948 אינה קריאה לעבר, אלא ניסיון להבין את מנגנוני התבוסה כאשר הפעולה הלאומית המאורגנת נעדרת. הפלסטינים אז, על רקע חוסר איזון פנימי ואזורי עמוק, הימרו על הבטחות להגנה, בעוד שהפרויקט הציוני החזיק בתוכנית ברורה ובכלים מאורגנים להכרעה בשטח.

היום הנסיבות שונות, אך הלקח ההיסטורי נוכח. הצבאות הערביים כבר לא מדברים על עימות, והשאלה כבר אינה איך למנוע מהכיבוש לממש את הפרויקט שלו, אלא איך לנהל איתו משא ומתן על גבולות פשעיו. וכאן הפכה ההימור על גורם חיצוני מכלי פוליטי לתחליף לבניית כוח עצמי.

ואולי ההשוואה המוחשית ביותר אינה רק בין 1948 להיום, אלא בין חווית האינתיפאדה הראשונה למציאות הנוכחית. האינתיפאדה הראשונה לא הייתה רק עימות עממי עם הכיבוש, אלא הייתה מודל לבניית כוח לאומי מתוך החברה. היא יצאה מתפיסת ההתנגדות העממית הכוללת שכללה אי ציות אזרחי, שביתות, חרמות, ארגון חינוך, רווחה חברתית, ייצור מקומי, וכל צורות הארגון שאפשרו לחברה הפלסטינית לנהל את חייה ולחזק את עמידתה.

ההנהגה הלאומית המאוחדת שאבה את לגיטימיותה מהעם, ותפקידה לא היה לנהל את האוכלוסייה תחת הכיבוש, אלא לבנות את יכולת החברה להתנגד לו. נוצרו גרעיני "שלטון העם"; שלטון הוועדות העממיות שסיפקו את צרכי האזרחים והגנו על עמידתם, לא שלטון השולט בפרנסתם או שאינו מסוגל לספק את המינימום ההכרחי לקיומם.

אבל ההשוואה עם האינתיפאדה הראשונה אינה שלמה בלי לעצור מול שאלה דחופה יותר: מה קרה לפעולה העממית הפלסטינית לאחר הקמת הרשות?

מאז הקמת הרשות הלאומית, רוח ההתנגדות העממית לא נעלמה, והחברה לא הפסיקה ליצור צורות חדשות של מחאה ועימות. אבל בולט כי גלי הפעולה ההמונית הבולטים ביותר בשנים האחרונות לא יצאו ממרכזי קיום הרשות, אלא לרוב מהאזורים שבהם לרשות אין נוכחות ישירה או יכולת הכלה, ובראשם ירושלים הכבושה.

ההתקוממות בירושלים בשנת 2017 נגד השערים האלקטרוניים, וההתקוממויות העממיות העוקבות להגנה על מסגד אל-אקצא והעיר, וכן גלי הזעם שנודעו כאינתיפאדת הסכינים, כולם חשפו אמת פוליטית חשובה שהחברה הפלסטינית עדיין מסוגלת ליזום כאשר היא מרגישה שקיומה וכבודה מאוימים.

וכאן עולה השאלה הגדולה: האם הבעיה היא בהיעדר נכונות העם לפעול, או באופי המבנה הפוליטי שנוצר לאחר אוסלו והפריד בהדרגה בין החברה לפרויקט הלאומי שלה?

באינתיפאדה הראשונה, ההנהגה צמחה מהחברה והובילה אותה, ואילו לאחר הקמת הרשות נוצר מודל שונה; הרשות הפכה למרכז ההחלטות, בעוד שיכולת החברה לייצר את כליה העצמאיים נסוגה. ובמקום שהמוסדות הלאומיים יהיו הרחבה לחיוניות האנשים, חלק מהחברה מרגיש שהנדרש ממנו הוא להסתגל למציאות פוליטית מוגבלת, ולא לעצב אותה מחדש.

השאלה אינה בקיום רשות לאומית כעיקרון, אלא בתפקידה, תפקידה ומבנה. השאלה אינה רק, האם הרשות תמשיך להתקיים או לא? אלא, איזו רשות אנו רוצים? ומה תפקידה בשלב שבו הכיבוש עדיין קיים?

האם תהיה זו רשות לניהול האוכלוסייה תחת הכיבוש, המסתגלת לגבולות המותרים על ידי הכיבוש? או כלי לחיזוק עמידות החברה ובניית יכולתה הפוליטית והארגונית עד לסיום הכיבוש?

המבוי הסתום הפלסטיני הנוכחי אינו מתבטא רק בכישלון הרשות. הבעיה העמוקה יותר היא בהיעדר היכולת להכיר בכישלון ולבחון מחדש את הדרך, ובהפיכת חוסר האונים למצב שמוגן, בעוד שהכיבוש ממשיך לשנות את המציאות בשטח. הרשות שהוקמה כשלב מעבר לחירות ועצמאות מוצאת את עצמה, לאחר יותר משלושה עשורים, מול שאלות מהותיות: אם היא לא סיימה את הכיבוש, לא עצרה את ההתיישבות, לא הגנה על האדמה, ולא סיפקה לאזרח את המינימום ההכרחי של ביטחון כלכלי וחברתי, מה מעניק לה את הזכות להמשיך במתכונתה הנוכחית כהנהגה של הפרויקט הלאומי?

כאן השאלה הופכת ללגיטימית: איזה מושג של מנהיגות זה?

מנהיגות אינה פריבילגיה קבועה, ולא מונופול על ייצוג. לגיטימיותה אינה ניתנת לנצח, אלא נרכשת מיכולתה למלא את תפקידה הלאומי. וכאשר תפקיד זה אובד, שינוי וחידוש ההנהגה הופכים לצורך לאומי ולא רק למאבק על השלטון.

אבל היציאה מהמשבר אינה בהחלפת שמות בשמות, ולא בחלוקה מחדש של תפקידים, אלא בבנייה מחדש של מושג המנהיגות עצמו; מנהיגות הנובעת מהחברה, ומבוססת על השתתפות עממית, ומחזירה את הכבוד להתנגדות העממית המאורגנת כפרויקט פוליטי וחברתי כולל.

השאלה היום אינה רק: האם אנו עומדים בפני אינתיפאדה חדשה? אינתיפאדות אינן מתחילות בהחלטה, אלא מתפרצות כאשר החברה מגיעה למסקנה שהשתיקה הפכה ליקרה יותר מהפעולה. וכל האינדיקטורים מצביעים על כך שהפלסטינים מתקרבים לרגע ההתפרצות הזה.

השאלה האמיתית היא: איזו אינתיפאדה תהיה?

האם זו תהיה חזרה למודל של 1987, שבו הזעם העממי הופך לפרויקט לאומי מאורגן המובל על ידי חזון אחיד? או שמא יהיו אלה התפרצויות מבודדות שהכיבוש יצרוך, והסכנה לא תהיה היעדר היכולת להתנגד; כי יכולת זו הוכחה על ידי הפלסטינים שוב ושוב. הסכנה האמיתית היא היעדר חזון, אחדות והנהגה המסוגלת להפוך יכולת זו לכוח פוליטי.

ולכן, המשימה הלאומית הגדולה היום אינה לשמר מציאות שמיצתה את הצדקותיה, אלא לבנות מחדש תנועה לאומית המסוגלת להחזיר את משמעות המנהיגות, כלומר שהרשות תהיה כלי בשירות העם ולא להיפך, ושתפקידה העיקרי יהיה לספק את מרכיבי הקיום, העמידות והיכולת להתמודד.