טראמפ מאבד את סבלנותו עם מלחמת איראן המאיימת לבלוע את נשיאותו ואינו יודע כיצד לצאת ממנה

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת -24/7/2026

ניתוח חדשותי

הוול סטריט ג'ורנל חשף בדו"ח אנליטי ביום שישי שינוי בולט בגישת ממשל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ למלחמה עם איראן, וציין כי הנשיא, שהימר על הכרעה מהירה באמצעות לחצים צבאיים ופוליטיים, מוצא את עצמו כיום מול סכסוך פתוח חסר אופק ברור לסיום, על רקע חשש גובר בבית הלבן שהמלחמה תהפוך לנטל הגדול ביותר על מה שנותר מתקופת כהונתו.

הדו"ח מצייר תמונה של נשיא שעבר מביטחון ביכולת להכניע את טהראן תוך זמן קצר למצב גובר של תסכול וכעס, לאחר שהלחצים הצבאיים לא הצליחו להשיג את היעדים הפוליטיים הרצויים. הוא מציין כי התפרצות זעם של טראמפ במהלך פגישה בחדר הסגלגל לא הייתה רק אירוע חולף, אלא משקפת מעבר של מצב המתיחות ממעגלי הדיון הפנימיים ללב תהליך קבלת ההחלטות.

העיתון רואה את הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני הממשל לא רק בהמשך הפעולות הצבאיות, אלא באפשרות שהמלחמה תהפוך לנושא שיאפיל על כל סדר היום הנשיאותי. הוא מצטט יועצים לנשיא החוששים שהמשבר האיראני יכלה את ההון הפוליטי של טראמפ, בדומה למה שקרה לנשיאים אמריקאים קודמים שנשחקו על ידי מלחמות ארוכות בחו"ל, ובראשם לינדון ג'ונסון במהלך מלחמת וייטנאם וג'ורג' בוש הבן בעיראק.

הדו"ח מציין כי הערכת המלחמה בוושינגטון אינה תלויה עוד רק בתוצאות הצבאיות, אלא נמדדת גם בעלותה הפוליטית והכלכלית. הבית הלבן מתמודד עם ירידה בשיעורי התמיכה הציבורית, עלייה במחירי האנרגיה, נפילת הרוגים אמריקאים, בנוסף לחששות גוברים בקרב הרפובליקנים מהשלכות המשך המלחמה על בחירות הקונגרס הבאות.

בשינוי נוסף, העיתון מציין כי טראמפ הפך ספקן יותר לגבי יעילות המסלול הדיפלומטי, לאחר שרק לפני שבועות העלה את הרעיון לשלב לחץ צבאי ומשא ומתן. הוא מצטט גורם בכיר שאמר כי הנשיא נכנס למה שכינה "שלב הנקמה", תיאור המשקף מעבר של המדיניות מחישובים פרגמטיים להחלטות המאופיינות במימד אישי ורגשי, דבר שעלול לצמצם את מרחב התמרון הפוליטי ולהגביר את הסבירות להסלמה.

בהקשר זה, העיתון חושף אינדיקטור בולט לגודל הלחצים שבהם שרוי הנשיא האמריקאי, שכן הוא מציין כי לעיתים, הוא אינו סובל אפילו לשמוע את שמו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו או לראותו, כהשתקפות של מצב התסכול הגובר בבית הלבן ממלחמה שעדיין לא השיגה סיום פוליטי ברור. הדו"ח אינו מציג זאת כחילוקי דעות אסטרטגיים בין וושינגטון לתל אביב, אלא משקף תחושה גוברת בקרב טראמפ כי המשך המלחמה, שהייתה קשורה במידה רבה ליעדים ישראליים, החלה לגבות ממנו מחירים פוליטיים, כלכליים ואלקטורליים הולכים וגוברים, ומאיימת לבלוע את מה שנותר מסדר יומו הנשיאותי. תיאור זה מצביע גם על כך שהמתח אינו מוגבל עוד לניהול המלחמה, אלא התרחב ליחסים האישיים בין המנהיגים, יחסים שנחשבו עד לאחרונה לאחד מעמודי התווך של התיאום ההדוק בין שתי המדינות.

הדו"ח גם מדגיש את התרחבות מעגל המחלוקות בתוך הצוות המקיף את הנשיא, שכן הוויכוח אינו סובב עוד סביב הצורך להפעיל לחץ על איראן, אלא סביב השאלה האם המשך המלחמה משרת את האינטרסים הפוליטיים של טראמפ או מאיים עליהם. הדבר משקף תחושה גוברת בקרב חלק מהרפובליקנים כי המשבר החל להפוך מתיק מדיניות חוץ לאתגר פנימי שעשוי לקבוע את עתיד הממשל.

העיתון סבור שהממשל מוצא את עצמו מול משוואה שקשה ליישב את צדדיה; הוא שואף בו זמנית להימנע ממלחמה ארוכה במזרח התיכון, להמשיך בלחצים צבאיים מרביים, למנוע מאיראן לפתח את יכולותיה הגרעיניות, להגן על השיט הבינלאומי, ולהרגיע את בעלות הברית האזוריות. אולם, השילוב בין יעדים אלה מחייב למעשה מעורבות צבאית ארוכת טווח, דבר הסותר את הבטחותיו הקודמות של טראמפ להימנע ממלחמות פתוחות.

הדו"ח מוסיף כי ההשלכות הכלכליות החלו להפוך לגורם לחץ אסטרטגי, עם המשך עליית מחירי הנפט וחששות גוברים מהשלכות המלחמה על הכלכלה האמריקאית. הניסיון ההיסטורי מצביע על כך שהדעת הקהל האמריקאית לרוב סובלנית כלפי פעולות צבאיות חיצוניות עד שעלותן מתחילה להשתקף ברמת החיים ובשווקים הפנימיים.

למרות שהדו"ח מתמקד במבוי הסתום של הבית הלבן, הוא מקדיש מקום מוגבל להערכת הביצועים האיראניים בשטח, באיתות עקיף לכך שטהראן, אף שלא השיגה ניצחון ברור, גם לא נאלצה לקבל את התנאים האמריקאים. הדבר מחזק את הרושם שהמלחמה נכנסה לשלב של קיפאון אסטרטגי, שבו אף אחד מהצדדים אינו מסוגל לכפות הכרעה סופית.

מנגד, העיתון נמנע מהרחבה בדיון במספר תיקים רגישים, ביניהם מידת הריאליות של היעדים האמריקאים המקוריים, השפעת החישובים הישראליים על עיצוב המדיניות האמריקאית, הסבירות להתרחבות המלחמה אזורית, או סיכויי ההצלחה של כל תיווך מפרצי או אירופי להשקת מחדש של המסלול הדיפלומטי. התמקדות זו משקפת כי עניין הדו"ח מתמקד בעיקר בהשלכות הפוליטיות של המלחמה בתוך וושינגטון יותר מאשר באיזונים במזרח התיכון.

בסך הכל, הוול סטריט ג'ורנל מציג קריאה המרמזת כי האתגר הגדול ביותר העומד בפני טראמפ אינו עוד כיצד להגביר את הלחץ על איראן, אלא כיצד לסיים את המלחמה או להגדיר מחדש את יעדיה באופן שישמור על כבודו הפוליטי, וימנע את הפיכתה למשבר שיטביע את חותמו על מורשת נשיאותו.

חשיבותו של דו"ח זה טמונה בכך שהוא יוצא מעיתון הנחשב באופן מסורתי קרוב לזרם השמרני במדיניות החוץ, דבר המעניק לתוכנו משמעות פוליטית החורגת מעבר לסיקור חדשותי גרידא. כאשר כלי תקשורת משפיעים בתוך הזרם השמרני מתחילים לדבר על שחיקת הנשיאות במקום לדבר על השגת יעדים, הדבר משקף מעבר של הדיון בתוך וושינגטון משאלת איך לנצח במלחמה לשאלת איך לצאת ממנה. שינוי זה לרוב מהווה אינדיקטור מוקדם לסקירות רחבות יותר בתוך הממסד הפוליטי והביטחוני האמריקאי.

הדו"ח חושף גם דילמה אסטרטגית שתמיד עמדה בפני ממשלים אמריקאים במזרח התיכון, והיא ששימוש בכוח צבאי עשוי להצליח בהעלאת עלות העימות עבור היריב, אך אינו מבטיח בהכרח השגת יעדים פוליטיים ברי קיימא. ככל שהמלחמה מתארכת, כך עולה עלותה הפנימית, עולה הסבירות לשחיקת התמיכה הציבורית, ומתרחב הפער בין השאיפות המוצהרות לתוצאות בפועל. מכאן, האתגר האמיתי אינו ניהול הפעולות הצבאיות, אלא ניהול השלכותיהן הפוליטיות והכלכליות בתוך ארצות הברית.

המסר החשוב ביותר שהדו"ח מעביר הוא שוושינגטון נראית כיום מול משבר אפשרויות יותר מאשר משבר כלים. החזרה להסלמה טומנת בחובה סיכונים של הרחבת המלחמה, בעוד שהחזרה למשא ומתן נראית קשה יותר על רקע ירידת האמון ההדדי בין הצדדים. בין שתי אפשרויות אלה, גוברת הסבירות להמשך מצב השחיקה, מה שהופך את המלחמה לנטל פוליטי הולך וגובר על הממשל האמריקאי, ומעלה מחדש את השאלה המסורתית במדיניות החוץ האמריקאית: איך אפשר לסיים מלחמה שאינה משיגה עוד רווחים ברורים לאף אחד מצדדיה?