שתי מערכות בחירות וחלון דיפלומטי אחד

לישראלים ולפלסטינים עשויה להינתן בקרוב הזדמנות נדירה להחליף את מדיניות המלחמה המתמדת בהנהגות בעלות מנדט דמוקרטי מחודש.

גרשון בסקין

הישראלים צפויים ללכת לקלפי ב-27 באוקטובר כדי לבחור כנסת חדשה. חודש לאחר מכן, הפלסטינים אמורים לבחור מועצה מחוקקת בפעם הראשונה מזה עשרים שנה. למרות ששתי ההצבעות יתקיימו בנפרד ובתנאים פוליטיים ומשפטיים שונים בתכלית, חיוני לראות אותן כחלקים של רגע דיפלומטי אחד.

הבחירות בישראל יהיו הראשונות מאז מתקפת השבעה באוקטובר 2023 והמלחמות שבאו בעקבותיה. הן יהפכו בהכרח למשאל עם על בנימין נתניהו: על הכישלונות שקדמו לשבעה באוקטובר, על ניהול המלחמה ותוצאותיה, על עתיד הדמוקרטיה הישראלית, ועל השאלה האם עליו להמשיך להנהיג את המדינה.

הבחירות הפלסטיניות, אם אכן יתקיימו, עשויות לייצג את תחילתו של שיקום הלגיטימיות הפוליטית הפלסטינית המיוחל. אף אחת מההצבעות לא תוביל אוטומטית לשלום; הבחירות עשויות לחזק קיצונים באותה מידה שהן עשויות לחזק מתונים. אך התזמון שלהן פותח אפשרות שלא הייתה קיימת מזה שנים: הופעתן של שתי הנהגות, ישראלית ופלסטינית, בו זמנית, כשכל אחת מהן נושאת מנדט עממי מחודש.

יותר מסתם משאל עם על נתניהו

מסע הבחירות הישראלי יישלט על ידי שאלה אחת: האם נתניהו צריך להישאר ראש ממשלה?

זו שאלה חשובה, אך לא מספקת. השאלה העמוקה יותר היא האם ישראל תבחר ממשלה שתהיה מסוגלת להפוך את כוחה הצבאי לאסטרטגיה פוליטית.

ישראל הוכיחה שוב ושוב את עליונותה הצבאית, אך נכשלה בהגדרת יעד פוליטי בר קיימא. הישגיה הטקטיים החזירו אותה בכל פעם לאותה מציאות: שליטה על מיליוני פלסטינים, הרחבת התנחלויות, התחדשות אלימות, והתגברות השפעת הקיצונים משני הצדדים.

גדי איזנקוט, כרמטכ"ל לשעבר, ניחן בניסיון צבאי, אמינות אישית ומוניטין של רצינות. ייתכן שהוא יוכל לומר דברים לישראלים שרבים ממהרים לדחות כשהם נאמרים על ידי פעילי שלום אזרחיים.

אך כל ממשלה בראשות איזנקוט תיאלץ לענות על שאלות מהותיות: האם ישראל תקבל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית וריבונות? האם תעצור את הרחבת ההתנחלויות ותתמודד עם אלימות מתנחלים? האם תכיר בכך שעזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים הפלסטינית מהוות ישות פוליטית פלסטינית אחת?

ההזדמנות ההיסטורית העומדת בפני איזנקוט אינה בניהול הסכסוך ביעילות רבה יותר, אלא בדחיית ההנחה שניתן לנהל אותו עד אין קץ.

החירות הפלסטינית אינה פרס על טרור, אלא אינטרס ביטחוני ישראלי. לישראל לא יהיה ביטחון אמיתי אלא אם כן הפלסטינים ייהנו מחירות, והפלסטינים לא ישיגו את חירותם אלא אם כן הישראלים ייהנו מביטחון.

על הפלסטינים להחזיר את הלגיטימיות הפוליטית שלהם

מחמוד עבאס נבחר לנשיא בשנת 2005, והבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית נערכו בשנת 2006. מאז, הפלסטינים סבלו מפילוג, שלטון אוטוריטרי, שחיקת מוסדות, שחיתות, כיבוש, והרס עצום ברצועת עזה.

הפלסטינים אינם יכולים להשיג שחרור לאומי באמצעות מוסדות חסרי לגיטימיות דמוקרטית. גם ישראל אינה יכולה לטעון באופן משכנע שאין שותף פלסטיני, בעודה מפריעה לבחירות החיוניות להופעתו של שותף זה.

כדי שהבחירות יהיו משמעותיות, על הפלסטינים בעזה, בגדה המערבית ובמזרח ירושלים להשתתף בהן כגוף בוחר לאומי אחד. אסור לישראל לקבוע מי זכאי להתמודד, או למנוע מהפלסטינים במזרח ירושלים להצביע.

אך השתתפות דמוקרטית מטילה גם התחייבויות דמוקרטיות. אסור לשום תנועה להתמודד על השלטון באמצעות בחירות, תוך שמירה על כוח צבאי עצמאי המסוגל לעקוף את הממשלה הנבחרת או לבטל את החלטותיה.

העיקרון חייב להיות ברור: שלטון אחד, חוק אחד, וכוח ביטחוני לגיטימי אחד.

על הזרמים האסלאמיים הפוליטיים להפוך למפלגות אזרחיות המקבלות בחירות, פלורליזם וסמכות שלטון נבחר, ולוותר על פעולה חמושה עצמאית.

כמו כן, על הפלסטינים לקבל הזדמנות לבחור בין מפלגות חדשות, הנהגות צעירות, נשים, עצמאים, רפורמטורים ומבקרים של פתח וחמאס כאחד. הפוליטיקה הפלסטינית נותרה, במשך תקופה ארוכה, שבוי של תנועות ורעיונות השייכים לעבר.

הקיצונים מחזקים זה את זה

מנהיגים ישראלים אומרים שאין שותף פלסטיני. מנהיגים פלסטינים אומרים שישראל מבינה רק את שפת הכוח. התקפות חמאס מחזקות את הימין הישראלי, בעוד שהרחבת ההתנחלויות, אלימות המתנחלים והמשך הכיבוש מחזקים את הזרמים הפלסטיניים הדוחים פשרה. כל צד משתמש בקיצוניות של הצד השני כדי להצדיק את עמדותיו ומדיניותו.

כאשר מועמדים ישראלים דוחים הקמת מדינה פלסטינית, או קוראים לסיפוח, או מצדיקים אלימות מתנחלים, הפלסטינים שומעים אישור לכך שלדיפלומטיה אין טעם. וכאשר מועמדים פלסטינים מהללים התקפות על אזרחים או מסרבים להכיר בלגיטימיות קיומה של ישראל, הישראלים שומעים אישור לכך שכל נסיגה תוביל למלחמה חדשה.

מועמדים אינם יכולים לנהל משא ומתן על הסכם סופי במהלך קמפיין בחירות, אך הם יכולים להבהיר אם הסכם כזה אפשרי עקרונית.

על המועמדים הישראלים לומר כי חירות פלסטינית והקמת מדינה פלסטינית הם אינטרסים ישראליים. ועל המועמדים הפלסטינים לומר כי ביטחון ישראל וקבלתה האזורית הם אינטרסים פלסטיניים.

אף אחת מהעמדות אינה דורשת אמון הדדי או הסכמה על נרטיב ההיסטוריה. היא דורשת הכרה בכך שאף אחד מהעמים לא יילך, ושאף אחד מהם לא יוכל להביס את השני באופן סופי.

היעד חייב להיות ברור

על ארצות הברית, אירופה והמדינות הערביות לא להתערב לטובת מועמדים ספציפיים, אך הן נדרשות לפעול למען הגדרת יעד דיפלומטי ברור.

תהליכי השלום הקודמים החלו בהסדרים זמניים, בעוד שהיעד הסופי נותר מעורפל. עם הזמן, הליכי הביטחון הישראליים שתוארו כזמניים הפכו למצבים קבועים, בעוד שהתחייבויות פלסטיניות לא הובילו לעצמאות, אלא לכיבוש המנוהל ביעילות רבה יותר.

הפעם, היעד חייב להיות מוכרז מראש: שתי מדינות ריבוניות על בסיס גבולות 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים; ירושלים כבירת שתי המדינות; מדינה פלסטינית מפורזת מנשק כבד, בעלת מוסדות ביטחון מקצועיים וחזקים; פתרון מוסכם לסוגיית הפליטים; סיום הסיפוח והרחבת ההתנחלויות; והשגת שלום אזורי מלא ושילוב כלכלי ופוליטי בין ישראל לסביבתה.

מה שחסר אינו תפיסה לפתרון, אלא מנהיגות פוליטית, מנגנון יישום יעיל, ורצון בינלאומי אמיתי.

ולנשיא דונלד טראמפ עדיין יש מספיק זמן לפעול. על וושינגטון לתמוך בשתי מטרות קשורות: ביטחון ישראל ושילובה האזורי מצד אחד, וחירות הפלסטינים, הדמוקרטיה שלהם ומדינתם מצד שני. כמו כן, עליה לפעול עם מצרים, ירדן, סעודיה, מרוקו, מדינות המפרץ, טורקיה ואירופה לבניית מסגרת אזורית כוללת.

על ישראל להציע יחסים נורמליים ושילוב אזורי מלא, ועל פלסטין לקבל ריבונות, שיקום וערבויות בינלאומיות.

שלום אינו יכול להיות תלוי באמון

ביליתי עשורים בשיחות עם ישראלים ופלסטינים, כולל אנשים שכל צד רואה בהם אויבים. הגעתי למסקנה שלא ניתן להתעלם ממנה: שלום אינו יכול להיבנות על אמון בלבד.

הפתרון אינו לחכות שהישראלים והפלסטינים יבטחו זה בזה, אלא לבנות הסכם שיישומו נתון לאימות, שהפרותיו גוררות השלכות מוגדרות מראש, שבו האחריות הביטחונית ברורה, וששום צד אינו יכול לשלול מהעם האחר, באופן חד-צדדי, את עתידו הלאומי.

חייבות להיות השלכות לאלימות פלסטינית. וכמו כן, חייבות להיות השלכות לבניית התנחלויות, סיפוח, טרור מתנחלים ועקירה בלתי חוקית. אסור שההתחייבויות יוטלו על הצד החלש בלבד.

במשך שנים, נאמר לישראלים ולפלסטינים שאין שותף בצד השני. אמירה זו הפכה לנבואה המגשימה את עצמה.

הבחירות עשויות להתחיל להפוך את המגמה הזו, אך הקלפיות לבדן לא יספיקו.

על המועמדים הישראלים לומר לציבורם כי זכויות פלסטיניות אינן סותרות את הביטחון הישראלי. ועל המועמדים הפלסטינים לומר לציבורם כי ביטחון ישראל והכרה בה אינם סותרים את החירות הפלסטינית. ועל הכוחות הבינלאומיים להגדיר את היעד, ולהוכיח כי אפשרויות פוליטיות של שלום מובילות לתוצאות מוחשיות.

ההזדמנות אינה בכך שהישראלים והפלסטינים יבטחו זה בזה פתאום; זה לא יקרה.

ההזדמנות היא ששני הצדדים יבחרו מנהיגים המבינים שחירות וביטחון אינם ניתנים להשגה באופן חד-צדדי, וכי החזרה לפוליטיקה לאחר שנים של מלחמה אינה ויתור.

זו הדרך היחידה למנוע את המלחמה הבאה.