קריאה בכישלון 'מבצע ההלם': מדוע נכשלו ההימורים האמריקאים-ישראליים בשבירת איראן?

המלחמה האמריקאית-ישראלית נגד איראן נכנסה לשבוע השישי שלה מאז פרוץ המלחמה בסוף פברואר האחרון, בתוך אינדיקציות הולכות וגוברות לכישלון אסטרטגיית 'הלם ויראה' שעליה סמכו וושינגטון ותל אביב. התוכנית נועדה לשתק את הממשל האיראני באמצעות מכות ישירות המכוונות להנהגה, תוך הימור על קריסה סדרתית במוסדות המדינה וריק חמור במרכז קבלת ההחלטות הפוליטי והביטחוני.

העובדות בשטח הוכיחו שהמדינה האיראנית לא נכנסה לשיתוק הצפוי, אלא שהמכה הראשונה הפכה לגורם גיוס לאומי כולל. במקום התפרקות המשטר, טהראן הראתה יכולת גבוהה לספוג את ההלם ולהתארגן מחדש, מה שהפך את המאבק בתודעה העממית מסכסוך פוליטי למאבק הישרדות וקיום לאומי החורג מהפילוגים הפנימיים.

הכישלון השני בחישובים המערביים התבטא בהימור על הנעת קבוצות בדלניות, במיוחד באזורים הכורדיים, כדי לפתוח פרצות גבוליות שיגבירו את הלחץ על הפנים. אולם, הלכידות הגבולית האיראנית מנעה יצירת מציאות שטח חדשה, והערים הגבוליות נותרו בשליטה מלאה, מה שהפיל את אשליית 'המלחמה הקצרה' שבה הצדדים קורסים במהירות.

במישור החברתי, הפרויקט האמריקאי-ישראלי נתקל במציאות קשה שהתבטאה בסירובם של רובם המכריע של האיראנים למלחמה חיצונית. למרות ההבדלים הפוליטיים, ההמונים הציבו את הריבונות הלאומית בראש סדר העדיפויות, מה שהכשיל ניסיונות להניע את הרחוב להפיל את מוסדות הממשלה מבפנים, ומה שתואר על ידי משקיפים כ'התאבדות של הימורים פסיכולוגיים ותעמולתיים' עוינים.

מקורות דיווחו כי המבוי הסתום הצבאי הנוכחי דחף את המוח הפוליטי והצבאי בוושינגטון ובתל אביב לחשוב על דרגות גבוהות יותר של הסלמה מסוכנת. השיח על שימוש בנשק גרעיני טקטי או בנשק כימי בולט כהוכחה למבוי הסתום האסטרטגי, כאשר הכוחות התוקפים מנסים לפצות על חוסר יכולתם להשיג הכרעה קונבנציונלית באמצעות כלי הרס חסרי תקדים.

בינתיים, טהראן ממשיכה להטיל הגבלות חמורות על תנועת השיט במצרי הורמוז, תוך מתן חריגים ברורים לספינות סיניות והודיות. צעד זה נועד להפעיל לחץ על הכלכלה העולמית תוך שמירה על בריתות אסטרטגיות המבטיחות את זרימת האספקה החיונית, בזמן שההנהגה האיראנית מתעקשת לקבל פיצויים מלאים על נזקי המלחמה.

המנהיג העליון האיראני מוג'תבא ח'אמנאי איים בבירור להחרים את כספי 'האויבים' במקרה של סירוב לשלם את הפיצויים הנדרשים, עמדה שנתמכה על ידי מוחסן רזאי שהתנה את הסרת הסנקציות כפתח לכל מסלול פוליטי. דרישות אלו משקפות ביטחון איראני ביכולת לעמוד לאורך זמן ולהפוך את נטל המלחמה לעלות פוליטית וכלכלית יקרה לצד התוקף.

ברמה הבינלאומית, השלכות הסכסוך החלו להופיע בבירור בשווקי האנרגיה והסחורות, כאשר הזהב רשם רמות שיא באזור הערבי, ומחיר קראט 21 במצרים הגיע ל-7150 לירות. הפרעה כלכלית זו מפעילה לחצים נוספים על הממשל האמריקאי המתמודד עם ביקורת בינלאומית הולכת וגוברת עקב פגיעה בתשתיות ובאזרחים באיראן.

סין, מצדה, התכוננה מוקדם למשבר זה באמצעות חיזוק מאגרי הנפט שלה והסתמכות גוברת על פחם מקומי לייצור כימיקלים ודשנים. בייג'ינג ממלאת כעת תפקיד מרכזי בהקלת השפעת המצור על בעלות בריתה, בעוד שמדינות כמו וייטנאם והפיליפינים ביקשו את עזרתה כדי להתמודד עם המחסור החמור באנרגיה הנובע מסגירת נתיבי המים.

אזורית, קטאר דרשה מאיראן לשאת באחריותה המשפטית ולשלם פיצויים על הנזקים, בניסיון לאזן את העמדות המשפטיות הבינלאומיות. דרישות אלו מבוססות על מסמכי האו"ם המגדירים את צורות הפיצוי והשיפוי, למרות שארצות הברית עדיין מסרבת להכיר בתוקפו של בית הדין הבינלאומי לצדק בהקשר זה ורואה אותו כ'ממוסחר'.

המעבר מהיגיון ההכרעה הצבאית להיגיון 'הרחבת הכאב' על החברה האזרחית משקף פשיטת רגל אסטרטגית ברורה, כפי שרואים אנליסטים. מדינה שאינה מסוגלת להשיג ניצחון בשטח נוקטת בדרך כלל בהרס מרכיבי החיים היומיומיים, מה שיוצר כתם היסטורי מבלי להבטיח השגת היעדים הפוליטיים שלמענם פרצה המלחמה.

המלחמה שוושינגטון ותל אביב רצו שתהיה מהירה וקצרה, הפכה למלחמת התשה שחשפה את גבולות הכוח החומרי מול רצון העמים. הניסיון הנוכחי הוכיח שאיראן אינה 'לגימה קלה', ושההימור על פירוק מדינות באמצעות התנקשויות או לחצים כלכליים מוביל לעיתים קרובות לתוצאות הפוכות המגבירות את לכידות החזית הפנימית.

בסופו של דבר, האמת האסטרטגית הגדולה נשארת שהמלחמות אינן מוכרעות רק על ידי הארסנל הצבאי של הצבאות, אלא על ידי יכולת האומות לעמוד איתן. עם כניסת המלחמה לשבוע השישי שלה, נראה שהרצון האיראני הראה קשיחות בלתי צפויה, מה שמציב את המתכננים בוושינגטון בפני אפשרויות שכולן מרות, בין נסיגה כושלת להסלמה התאבדותית.

התמונה נשארת פתוחה לכל האפשרויות, עם אזהרות הולכות וגוברות מפני הידרדרות האזור לסכסוך לא קונבנציונלי שעלול לשנות את פני המזרח התיכון לנצח. ובעוד האש ממשיכה לבעור, האזרחים נשארים החוליה החלשה בסכסוך רצונות בינלאומי ואזורי שסופו אינו נראה באופק הנראה לעין.

מלחמה שמתחילה על בסיס תפיסה שגויה של טבע היריב, נידונה מראש לייצר תוצאות הפוכות.