נתניהו נושא את דבריו באסיפה הכללית מול אולמות ריקים, חוזר על טענות שהוכחו כלא

בנאומו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שהייתה כמעט ריקה בשל עזיבת רוב המשלחות, דיבר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בנאום לא קוהרנטי, טעון בסימבוליקה פוליטית ודתית, תוך שהוא מתמקד בנרטיב הביטחוני ובאיום הקיומי, זאת על רקע המשך מלחמת ההשמדה הישראלית על עזה והגברת הבידוד הבינלאומי של ישראל. נתניהו פתח את נאומו בהזכרת התקיפה מ-7 באוקטובר, כשהוא טוען שהעולם שכח אותה בעוד ישראל עדיין חיה את תוצאותיה, מה שהיווה ניסיון ברור להחזיר את המסגרת של הסכסוך הנוכחי כמלחמה הכרחית להישרדות ולא רק כפעולה צבאית.

כמו כן, הדגיש נתניהו, המבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בשל פשעי מלחמה שביצע, את הצורך "לסיים את המשימה בעזה בהקדם האפשרי", ברמז על כוונת צבא הכיבוש הישראלי להמשיך להרוג את האזרחים הפלסטינים, תוך שהוא מפנה מסר ישיר לחמאס: "אם תמסרו את נשקכם ותשחררו את החטופים, תישארו בחיים. ואם לא, תיכנסו למרדף" בטון מתגבר (בליווי שימוש ברמקולים שמשדרים מסרים לתוך עזה), בסגנון מופגן שאינו מכוון לקהילה הבינלאומית, אלא לפלסטינים בעזה המושמדים והמופלים על ידי צבא הכיבוש.

נתניהו – המבוקש על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בשל פשעי מלחמה – השתמש במפה ובסימבוליקה הוויזואלית כדי להדגיש את חזונו לישראל הגדולה (בכל המזרח התיכון), כשהוא מסגרת את הסכסוך בין "מחנה הטוב" בראשות ישראל, ל"מחנה הרע" בראשות איראן, בניסיון לגייס תמיכה עולמית שנמלטה ברובה מקשת נתניהו. עם זאת, הוא התעלם כמעט לחלוטין מהמשבר ההומניטרי בעזה, כשהוא מסתפק בנימוק של הפעולות הצבאיות כהגנה על עצמן, דבר שפירשו רבים כהכחשה של הסבל האזרחי והתחמקות מאחריות בינלאומית.

גם בולט שנתניהו תקף בחריפות את המוסדות הבינלאומיים, כולל האומות המאוחדות ובית הדין הפלילי הבינלאומי, מאשים אותם בהטיה נגד ישראל. אסטרטגיה זו שואפת לערער את הלגיטימיות של כל חקירות עתידיות שעשויות לפגוע בצבא הכיבוש הישראלי או בממשלה, ופועלת לחסן את ישראל דיפלומטית מהלחצים הגוברים.

על אף רמזיו ל"שלום אזורי" דרך מה שמכונה הסכמי אברהם, הוא לא הציע שום חזון מציאותי לעתיד הפלסטינים לאחר סיום המלחמה, מתעלם לחלוטין מהשיחה על מדינה פלסטינית או שלטון אזרחי בעזה. בכך, נראה כי נאומו מתבסס על מדיניות של כיפוף המציאות במקום להציע פתרון פוליטי כולל.

נאום נתניהו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, שנראתה כמעט ריקה מהנוכחים, שיקף בבירור את מצב הבידוד הבינלאומי הגובר שמולו עומדת ישראל על רקע המשך מלחמת ההשמדה על עזה. המראה של המשלחות שעזבו את האולם במהלך דבריו לא היה סמלי בלבד, אלא נשא משמעות פוליטית חזקה על דחייה גוברת של המדיניות הישראלית, במיוחד עם הגברת הדרישות לחשבון בינלאומי. הנאום לא הציע שום פתיחות לפתרון פוליטי, אלא חיזק את נאום ההתמדה בפשע והצדקתו.