It is no exaggeration to say that the Palestinian people are facing the most serious challenge in their history since the occurrence of the Nakba in 1948. The rulers of Israel, through their behavior and statements, leave no room for doubt about their intentions, to liquidate the right to self-determination for the Palestinian people, to annex and Judaize what remains of Palestine, and to try to subject the Palestinians, as Israeli Finance Minister Bezalel Smotrich said, to one of three options: “either departure, or complete submission to Israeli fascism, or death.” The Israeli fascist ministers also crossed the lines of calling for colonial expansion. Comprehensive settlement, annexation and Judaization to demand gradual ethnic cleansing, and the use of settler terrorism as a means to achieve this.
ממשלת ישראל חרגה מהטלת החזרת שליטתה הצבאית והביטחונית על מה שנקרא שטחים (A) לכפיית שליטה אזרחית שלה, וזו המשמעות של הצהרותיו של סמוטריץ' בפני ועדת החוץ והביטחון בכנסת ישראל, כי הוא רוצה להגביל את הבנייה הפלסטינית לא רק באזורי (C), אלא בגדה המערבית כולה.
הצהרות אלו מאשרות, את מה שאמרנו שוב ושוב, את מותו של הסכם אוסלו ואת כוונתה של ישראל לספח את כל הגדה המערבית.
חשוב כאן לציין כי האופוזיציה הישראלית, המתנגדת לשינויים השיפוטיים, תומכת בהתנהגות ובפעולות של ממשלת ישראל בכל הקשור לפלסטינים, קולוניאליזם של מתנחלים ופיגועי ההרג וההתעללות נגד תושבי הגדה המערבית, שהאחרון שבהם היה הפיגוע האכזרי במחנה ג'נין, כמו גם נגד רצועת עזה.
התנועה הלאומית הפלסטינית לא תוכל להתמודד עם האתגר ההיסטורי הזה וההתקפות העזות של התנועה הציונית, מבלי לאחד בין שורותיה וכוחותיה. שום כוח, בלי קשר ליכולותיו וקרבנותיו, לא יכול להתמודד לבדו עם האתגר הזה.
כמו כן, לאף כוח, לא משנה מה ההיסטוריה שלו, אין את הזכות לתבוע את הזכות הבלעדית להנהיג את העם הפלסטיני ואת מאבקו הצודק.
זה לא סוד לאף אחד שהפילוג הפנימי הפלסטיני הוא הגורם הגדול ביותר לחולשה הפלסטינית שנוצל על ידי ישראל וכל אויבי העם הפלסטיני, והסיבה שמאחוריה מסתתרים מאחוריה כל מי שלא מצליח לתמוך בזכויות העם הפלסטיני, ומי שמנרמל עם ממשלת הכיבוש הפשיסטי.
יש הבדלים פנימיים פלסטינים בחזונות ובאמונות, וגם באינטרסים. ישנם מקרים שדבקים בחזונות שהאירועים והחיים הוכיחו את עצמם ככישלון מוחלט, מתוך דאגה לאינטרסים של הפרט, ולעיתים מפלגתיים.
אבל מה שבהחלט מוכח, אחרי כל מה שקרה, ומה שראינו על פלישות אכזריות עוקבות לערי הגדה, מלחמות חוזרות ונשנות ברצועת עזה והתרחבות מסוכנת של טרור ההתנחלויות, הוא שהתנועה הציונית מכוונת לכולם ללא יוצא מן הכלל, כולל האינטרסים של מי שעדיין נאחזים באשליית האפשרות להגיע לפשרה עם התנועה הציונית.
לאור הפלורליזם הפוליטי הקיים בזירה הפלסטינית, והפלורליזם הוא תופעה בריאה, השונות והשוני יכולים להיות מקור לחולשה באמצעות פילוג, או מקור לכוח באמצעות אחדות.
כדי לצאת ממעגל הפילוג, ובכך אני מתכוון לא רק לפילוג שהתרחש ב-2007, אלא לפילוג העמוק יותר שהתגבש לאחר חתימת הסכם אוסלו, אין פתרון מלבד קבלת עקרון השותפות הדמוקרטית, השותפות בקבלת החלטות פוליטיות ולוחמניות ושותפות בגיבוש אסטרטגיית התנגדות לאומית של מאבק ושיתוף פעולה.
כל זה בר השגה אם האינטרס הלאומי הקולקטיבי יקבל עדיפות על פני כל האינטרסים הפלגתיים, המפלגתיים והפרטניים, ואם תחושת הסכנה המשותפת תתורגם לפעולה, תוכנית פעולה ומאבק משותפים והנהגה לאומית מאוחדת, לסכל את המתקפה הציונית על העם הפלסטיני ועתידו.
קיים ספק רב בקרב המוני העם הפלסטיני לגבי מפגש הכוחות הפלסטינים המתוכנן להיערך בסוף חודש יולי הקרוב בקהיר. אי אפשר להאשים את ההמונים הללו ברגשות הספק והחרדה שלהם, לאחר שהם עדים למפגשים חוזרים ונשנים של אותם כוחות, המסתיימים בכישלון, או בהסכמים שלא מיושמים כדי שכולם יחזרו למעגל הפילוג וחילופי האשמות.
אם חלילה הפגישה הבאה בקהיר תסתיים בכישלון נוסף, הכעס של ההמונים הפלסטינים, אחרי כל מה שקרה בג'נין ובמקומות אחרים, יהיה גדול וסוחף.
כל זה, ובהתבסס על האינטרס של העם הפלסטיני בחסימת הדרך לפשיזם הישראלי, חובתו של כולם לעשות כל מאמץ אפשרי להפוך את ההזדמנות האחרונה הזו להצלחה ונקודת כניסה לגישה חדשה ולדרך, ואסטרטגיה לאומית מאוחדת של התנגדות, שמאמצת את המנהיגה המוצגת במוצרי השותפות הדמוקרטית בשברירה מאוחדת, ובאופן לאומי, ובאמצעותהם של המנהיגות שלהם, ומוציאה את המנהיגה שלהם. למנהיגיהם.
ישנם ארבעה אינדיקטורים, לפני פגישת קהיר, שיכולים להצביע על רצינות ותלהבות להצלחתה של אותה פגישה, והראשון שבהם הוא שחרור מיידי של עצורים פוליטיים והפסקת תופעת המעצרים הפוליטיים.
השני הוא לעצור את הקמפיינים התקשורתיים ההדדיים, שחצו כל גבול.
השלישית היא הנכונות לתת מספיק זמן לדיאלוג הלאומי, כדי שיגיע לתוצאות מוחשיות וספציפיות, שאנשים רואים ביישום ולא בהצהרות ובהסכמות שאינן מיושמות.
והרביעית היא הצהרה ברורה של כל הכוחות המשתתפים להסכים לעקרון השותפות הדמוקרטית ולהוציאו לפועל, במסגרת הנהגה לאומית מאוחדת, שעבודתה ממשיכה לקבל וליישם החלטות קולקטיביות, ולהוביל את המאבק הלאומי המשותף, ואין בכך כדי להפחית ממעמד הארגון לשחרור פלסטין, אלא מחזירה את כבודו.
שוב אנו חוזרים, אף אחד לא יועיל לנו אלא אם כן נרוויח את עצמנו, והעור שלך הוא כמו הציפורן שלך, והשיעור הוא ביישום וביישום ולא במילים בונות שנשבות ברוח.
