בחודשים האחרונים אני מקיים שיחות עם מספר מנהיגי חמאס בנושא פירוק הנשק. פעמים רבות נשאלתי — על ידי אנשים מכל העולם, כולל הרבה ישראלים ופלסטינים — האם אני מאמין שחמאס יוותר על נשקו. התשובה הקצרה היא: כן. התשובה הארוכה מובאת כאן:
הסיבה המרכזית שבגללה אני אומר כן היא שלחמאס כבר אין תמיכה ממשית בעזה. מלבד מי שעדיין מקבלים כסף מחמאס או מרוויחים ממנו, רוב מוחלט של העזתים היו שמחים לא לראות שוב אף אדם מחמאס. להבנתי, רוב העזתים מאשימים את ישראל בכל ההרג וההרס — אבל הם מחזיקים את חמאס כאחראי. משום שרוב העזתים רואים בחמאס אחראי למה שקרה להם, רבים מהלוחמים שנותרו לחמאס עם נשק אומרים שהם חייבים להחזיק בנשק כדי להגן על עצמם ועל משפחותיהם מעזתים כועסים. אסור לזלזל בכך — העזתים נלחמים יומיום כדי לשרוד.
באחת השיחות האחרונות שלי עם אחד ממנהיגי חמאס (שאינו ע'אזי חמד) שאלתי: האם חמאס יסכים להעביר את נשקו לכוח משטרה פלסטיני חדש בעזה, שיפעל תחת הוועדה המנהלית־טכנוקרטית הפלסטינית החדשה? האם חמאס יסכים "להקפיא" את הנשק — המונח שבו השתמש חמאס במשא ומתן? באירלנד הצפונית, הארגונים החמושים העבירו את נשקם לצד שלישי מוסכם, שבנוכחותם קבר את הנשק ויצק עליו בטון — כך שהצד השני לא יכול היה לעולם להשתמש בו. האם תהליך דומה יכול להיות אפשרי — בתנאי שישראל תיסוג במלואה עד הקו הבין־לאומי?
זוהי התשובה שקיבלתי:
- ״אנחנו לא מחויבים כעת לתת עמדה ספציפית לגבי הנשק.״
- ״בשלב הראשון ביצענו כל מה שנדרש מאיתנו, בעוד שהכיבוש הפר את כל מה שנדרש ממנו ועיכב אותו״.
- ״לכן, כל דיון על השלב השני חייב להיות חבילה אחת כוללת — ולא נקודה אחת מבודדת״.
- ״כבר אמרנו בעבר שהנשק חייב להיות תחת פיקוח, ורק נשק הממשלה או המנהל הרשמי בעזה צריך להיות גלוי, יחד עם הפסקת אש ארוכת טווח״.
במסר הזה יש רמז ברור שחמאס כן יסכים לוותר על הנשק — או לפחות על "הנשק ההתקפי", כפי שהגדירו האמריקאים את ההליך. אבל כדי שזה יקרה חייבים להתקיים תנאים פוליטיים בשטח. זה הגיוני מאוד. חמאס אף פעם לא יודה בתבוסה; הוא הכריז על ניצחון אחרי המלחמה. חמאס לעולם לא ייכנע לישראל ולעולם לא ימסור לה את הנשק.
אני רוצה להתייחס להתכתבות שקיימתי עם הלורד ג'ון אולדרדייס, שהיה מעורב ישירות בתהליך השלום בצפון אירלנד ובפירוק הנשק שם. (ג'ון תומס אולדרדייס, לורד אולדרדייס, הוא פוליטיקאי מצפון אירלנד, ששימש יושב־ראש אספת צפון אירלנד וחבר האספה מטעם מזרח בלפסט). הוא כתב לי כך:
ראשית, הפירוק מנשק באירלנד התרחש רק לאחר שהיה הסכם פוליטי מקיף — הסכם יום השישִּי הטוב מ־1998. אין שום הסכם כזה בישראל/פלסטין. "תוכנית טראמפ" היא לא יותר מרשימת משאלות.
שנית, הפירוק מנשק התרחש בהקשר שבו ממשלת בריטניה והממשלה האירית הגדירו יחד תהליך מפורט של דה־מיליטריזציה. אין שום דבר דומה בידי ישראל או צה"ל.
שלישית, ארגונים כמעט אף פעם לא מוכנים לשקול ברצינות ויתור על נשק כשהם מרגישים שהם עדיין זקוקים לו להגנה עצמית. וזה רלוונטי מאוד למצבו של חמאס כיום.
כל הנקודות האלה נכונות מאוד, וכאשר מציבים אותן בתוך הקונטקסט של ישראל–עזה או ישראל–פלסטין, צריך להבין: כל עוד נוכחות צבאית ישראלית קיימת בתוך עזה, או כל עוד ישראל שולטת בכניסה וביציאה של עזה, הסיכוי שחמאס יסכים לתהליך פירוק נשק — נמוך מאוד.
לדעתי, אלו הם התנאים המינימליים הנדרשים כדי לגרום לחמאס להיענות לדרישה הישראלית והאמריקאית (וגם של רוב העזתים) לוותר על נשקו ולהעבירו לצד שלישי:
- צריכה להיות ממשלה פלסטינית מתפקדת בעזה, האחראית לענייני היומיום כפי שמוגדר בתוכנית טראמפ ובהחלטת מועצת הביטחון.
- צריך להיות כוח משטרה/ביטחון פלסטיני חדש, הערוך ומופעל תחת הממשלה הפלסטינית בעזה.
- חייבת להיפרס כוח משימה בינלאומי לייצוב, שישמש חיץ פיזי מפני תקיפה או חדירה ישראלית.
- המצור על עזה חייב להסתיים. אנשים וסחורות חייבים להיות בעלי זכות לצאת ולהיכנס לעזה — עם אמצעי הביטחון הדרושים, אך בלי סגר שמנתק את עזה מהעולם.
- חייבת להיות נסיגה צבאית ישראלית מלאה מעזה עד הגבול הבין־לאומי. (למיטב הבנתי, חמאס יסכים לרצועת ביטחון שבה אין כניסה אליה — אפילו עם הוראות ירי — אך ללא נוכחות פיזית של חיילים ישראלים בתוך עזה).
בשיחות שלי עם כמה ממנהיגי חמאס, אחדים מהם אמרו שתהליך פוליטי רחב לסיום הכיבוש של 1967 חייב להתחיל כדי שחמאס יוותר על "ההתנגדות המזוינת". אינני בטוח שזה מה שהאמריקאים מבינים משיחותיהם עם המתווכים. אין ספק שלמתווכים יהיה תפקיד מכריע בהבטחת תהליך של פירוק הנשק. אינני מאמין שממשלה ישראלית כלשהי תסכים למצב שבו חמאס ממשיך להחזיק בנשק התקפי בעזה ובתשתית תת־קרקעית הניתנת לשיקום ומסכנת את ישראל.
אני גם לא חושב שהתנהלו שיחות עם חמאס על המשך המאבק המזוין בגדה המערבית ובמזרח ירושלים. עם כניסתנו לשלב ב' של הסכם הפסקת האש, כל המוקד הוא על עזה. חמאס רואה את המאבק לשחרור כרחב יותר מעזה, ומי שעוקב אחרי ערוצי הטלגרם שלהם, במיוחד "חמאס גדה מערבית", רואה בבירור ששום דבר לא השתנה בעמדת חמאס לגבי שימוש באלימות נגד ישראלים בגדה. לחמאס אין תשתית משמעותית בגדה, ורבים ממנהיגיו שם נמצאים בכלא — ישראלי או פלסטיני. ובכל זאת, הפיקוד של חמאס על הגדה מופעל מבחוץ, והמשאבים ממשיכים לזרום פנימה. אומנם התמיכה העממית בחמאס בגדה בירידה — אך כל עוד המצב הקשה שם נמשך (יותר מ־1,000 פלסטינים נהרגו בשנתיים האחרונות בידי מתנחלים וחיילים; 130 מאחזים חדשים נבנו; אלפי עצי זית נעקרו; בתים, כלי רכב ורכוש פלסטיני הותקפו ונשרפו; אדמות פרטיות נגזלו; הכלכלה קורסת; המערכת הבנקאית על סף התמוטטות עקב מדיניות סמוטריץ' ועוד) — חמאס וארגונים נוספים יקבלו תמיכה ציבורית בהמשך האלימות.
לסיכום — פירוק החמאס מנשקו אפשרי, אך ייקח זמן, וחלקים נוספים של הסכם הפסקת האש חייבים להתממש לפני שזה יכול לקרות. סוגיית פירוק הנשק היא חלק מתהליך פוליטי רחב יותר שחייב להתרחש כדי שחמאס ישתף פעולה בהעברת הנשק לצד שלישי.