מאז מעצרו לפני שנתיים ועד היום, האריך בית המשפט הצבאי הישראלי בסאלם את מעצרו של האסיר אחמד נוואסרה (בן 22) ארבעים פעמים.

למשפחתו, במיוחד אמו, לחוות תחושות קבועות של חרדה ומתח. האם בשנות החמישים לחייה, אבלה נוואסרה, אומרת: "המדיניות והשיטות של הכיבוש הפכו את חיינו לכאב ולכאב אינסופיים. אנחנו חיים עכשיו במצב של מתיחות וחוסר יציבות לאור סירוב הכיבוש לשחרר את אחמד והמשך כניעתה ללחצי הפרקליטות והמודיעין והארכת מעצרו".

היא הוסיפה, "אנחנו חיים על העצבים שלנו, ממתינים לתאריך של הישיבה החדשה הבאה בעוד כמה ימים, כדי לדעת מה גורלו של בננו, שעדיין לא ידוע, ואיננו יודעים כמה זמן בתי המשפט ימשיכו לתמרן את עצמנו. עצבים, גורלו וחיינו, לאור מעצרו השרירותי והבלתי צודק של בני".

אחמד השבוי נחשב לרביעי במשפחתו המונה שמונה חברים. הוא נולד וגדל ומתגורר בכפר פהמה, דרומית מערבית לג'נין. למד בבתי הספר שלו עד שסיים את שלב ההכנה, ואז ויתר על השכלתו, שאפתנותו ו עתיד, ויצא לשוק העבודה, אז עבד בכמה תחומים ועצמאי עד שהשתקע בבנייה.

אמו מספרת, "הוא לא התערב בפוליטיקה ולא הייתה לו שום פעילות או זיקה לארגון או מפלגה. הוא הקדיש את חייו לעבודה ולמשפחתו".

והיא ממשיכה: "בשחר ה-9/6/2021, הופתענו כשהיחידות המיוחדות הסתערו על ביתנו בעיירה פחמה, אז התעקשו מספר רב של חיילי כיבוש, שהסתערו על ביתנו בפעולת ברק, לעצור. בני, ונסוג מבלי לאפשר לנו להיפרד ממנו".

והיא המשיכה: "המסתערבים הקיפו אותו, איימו עליו וחטפו אותו מהר כמו הרף עין, יחפים. הם מנעו ממנו לנעול את נעליו, אזקו את ידיו וכוסו את עיניו, ולקחו אותו לרכב הסמוי שהיה לוחית רישוי פלסטינית".

האם, אום איברהים, הזילה דמעות במהלך הראיון שלה ל-Al-Quds.com על בנה השבוי אחמד, המקיים איתה מערכת יחסים קרובה. לדבריה: "לאחר מעצרו העבירו אותו מיד לתאי החקירה באל- כלא ג'למה, שם הוחזק ארבעים יום, ובמהלכם לא נודעו עליו". ועורכי הדין לא הורשו לבקרו, ולאחר מסע קשה של סבל ועינויים, העבירו אותו לכלא מגידו".

והיא מוסיפה, "הנהלת בתי הסוהר מכוונת ללא הרף את אחמד, במיוחד בתקופת בתי המשפט, שעדיין מסרבים לתת נגדו פסק דין סופי, ובכל ישיבת דחייה והארכה, כדי שנמשיך לחיות בסיוטים אימתניים לאור אלו. שיטות והארכה מתמשכת עד היום".

היא הוסיפה, "העצב שלי גובר אחרי כל ביקור אצל בני, שאני לא יכולה לסבול לראות אותו רחוק מאיתנו מאחורי סורגים וחלונות קיר שמבודדים אותנו ממנו ומונעים מאיתנו לשמוע את קולו, ללחוץ איתו ידיים או לגעת בידו. אני מרגיש חולה ומיוסר בכל פעם שאני עוזב את הכלא ומשאיר אותו מאחור לאור חוסר היכולת שלי להבטיח את יכולתי לחלץ אותו, לעזור לו, לשבור את הסורגים ולשחרר אותו".

והיא ממשיכה: "אני בוכה יום ולילה על הפרידה שלו והזיכרונות היפים שלו. אחמד מחשיב כל דבר יפה בחיי בגלל הצדקנות, הרוך, האהבה והנאמנות שהוא נהנה ממנו. כולם מכבדים ואוהבים אותו מאוד, אפילו שכנים, חברים וילדים."

והיא ממשיכה: "במהלך מעצרו נישאו אחיו יחיא ומוחמד, כך שהשמחה שלנו לא הייתה שלמה ומהולה בכאב ועצב, אבל התמונות של אחמד קישטו את הטקס ואת קירות ביתנו. בכל יום הכאב שלי מתגבר על היעדרותו. , ואני מקווה לפגישה קרובה עם בני אחמד ללא סורגים והגבלות".

והיא אומרת: "כשהאש נושבת בליבי אני פונה לתפילה, והכאב והצער שלי מוקלים עלי, אבל זה המצב של כל אם פלסטינית בגלל הכיבוש והסבל והמאסר שהוא מטיל עלינו למרות זאת, נישאר סבלניים ונבטח באלוהים שישמח אותנו במהרה להיפטר מהכיבוש הזה ומכלאיו, ומשיבת ילדינו לזרועותינו." .