"פידאי מעבר לג'ור"... השם שנתנה האמנית הפלסטית, מייסון סבנה, לתערוכת האמנות האחרונה שלה, שהתארחה על ידי עיריית קבאטיה, עיירתה ועיר הולדתה של משפחתה, בתערוכת אמנות פטריוטית ו זעקה הומניטרית, כפי שהיא הסבירה, שבאמצעותה שחררה את נוצתה, להרים ולהעביר את זעקת השהידים שגופותיהם מוחזקות בקברי המספרים והמקררים הישראלים, ואנשי הגרילה הנעדרים שחצו את הגבול בפעולות גרילה, ו גורלם עדיין לא ידוע, כולל דודה הגרילה, עדנאן סולימאן איברהים סבנה.

בהשראת הדימויים, הסצנות והסיפורים בהשראת האמנית מייסון מסבה, אביה, דודיה ודודתה, היא ציירה את ציוריה כדי לספר דימויים של גבורה מהולים בכאב ההיעדרות ובכאב של גורל לא ידוע. היא אומרת: " האמנות על כל צורותיה וצורותיה היא חלק בלתי נפרד מכלי המאבק וההתנגדות, וחובתנו לבטא תמיד את עמנו". וסיפוריו וסיפוריו, והעברת הדימוי האקספרסיבי, ומול מה דודי. מיוצג, שאותו לא ראיתי, אבל הכרתי אותו יותר מעצמי, בחרתי להיות הנוצה שלי, ביטוי לסיפורו ולגבורה של הפדאיין, המגלם את דמותה של כל התנגדות פלסטינית.

היא מציינת שדודה עדנאן, שהיה מוכר בשם "נידאל", נולד בקבטיה ב-1948, עם הושקה של תנועת הפתח, הצטרף לשורותיה, והיה אחד מבני לוויו של הנשיא השהיד אבו עמאר. והלוחמים הראשונים של המהפכה, וציינו כי במהלך ילדותה שמעה רבות על גבורתו, שהשפיעה עליה.

בציורי התערוכה מוצגות תמונות של הפדיין עדנאן חוצה את המולדת כדי לבצע את פעולות הקומנדו שלו. האמן מייסון אומר: "הציור שלי מדבר על כל מכתב וסיפור שאבי וסבי סיפרו לי על דודי, שהיה נחוש לחזור לארץ. מולדת, לוחם ופדיין, להישאר קרוב אליו ולחיות על אדמתו".

היא מוסיפה: בגיל 22 לא הייתה ידיעה על דודי עדנאן, כשהוביל קבוצת קומנדו, הסתנן בבקעת הירדן ותקף את היישוב (מעוז חיים) בצפון בקעת הירדן, חיפשו אותו בכל מקום. , והמשפחה עברה רגעים קשים וכואבים, לאור החדשות הסותרות עליו, לעיתים קיבלו ידיעות על מות הקדושים שלו, ולעיתים על מעצרו ואובדן זכרונו, בזמן שהכיבוש שתק, ולאחר סבל ארוך. , המשפחה החליטה שהוא קדוש מעונה וגופתו מוחזקת בבית הקברות של המספרים.

את כל המשמעויות הללו הביעה האמנית מייסון סבנה, והיא שמרה על חלון התקווה פתוח לכל האפשרויות, כולל שהוא עדיין בחיים, אז היא קראה לציור החשוב ביותר שלה "הגאולה שלי דרך העמק." והשאירה לה ציור פועם בתקווה גדולה, נושא בו מסר של גאווה, ומאחל לשובו אם הוא בחיים.

היא ציינה כי היא הדגישה כי בית הקברות של המספרים הוא העוול הגדול ביותר לעם הפלסטיני.

היא הדגישה כי אמנות היא חלק מהמאבק וההתנגדות מול הכיבוש, וציין כי היא הצליחה לכבד את כישוריה והשתתפה בכמה תערוכות בירדן ובפנים פלסטין, והיא לא ויתרה על המברשת שלה למרות שהיא עובדת בה תחום החינוך כמורה למתמטיקה.

ובין אחריותה כמחנכת לדורותיה, לבין תפקידה בשרת את מדינתה באמצעות חברותה במועצת עיריית קבטיה, המברשת האמנותית שלה לא נעצרה, והיא אומרת: "|סוד הצלחתו של האמן הוא הקשר שלו עם סוגיות של עמו, מציאותם ודאגותיהם, ומהתערוכה הראשונה ועד האחרונה התלהבתי להציג ציורים המבטאים את הנושאים המעסיקים אותו בנושא הפלסטיני ואירועים עכשוויים ועתיקים, התמקדתי בתרגום גניחות האסירים ולהקדיש את המברשת שלי לתמיכה בהם ולתקשר את חלומות החופש שלהם.

יש הרבה תמונות וסצנות בפינות התערוכה של האמן היוצר, מייסון, מירושלים, בירת הנצח של פלסטין, ועד לפשע הכוונת נשים, כדבריה, "באמצעות מאסר, מעצר והתנקשות, שהיה מגולמת על ידי האייקון של פלסטין, השהיד שרין אבו עקל'ה, שתמיד אהבה את ג'נין בכפרים ובמחנה. היא גם התמקדה בנושאי פליטים ודבקות בזכות השיבה. ובהריסת בתים בשייח ג'ראח ואחרים". כפי שהיא אמרה.