כוח כובש אינו יכול להיות מגדלור של דמוקרטיה

לא משנה איך יסתיים המאבק על הרפורמות השיפוטיות בישראל, אם באמצעות השגת הסכם בין האופוזיציה לממשלת נתניהו, או באמצעות הטלת רצונה או השארת הסטטוס קוו באין מפריע, ישראל אינה ולא תהיה דמוקרטיה אמיתית. כל עוד היא נשארה בשלטון כיבוש.

אני לא יכול למחוא כפיים ולהעריץ מספיק את מאות אלפי ישראלים שהפגינו במשך תשעה שבועות רצופים נגד תוכנית ממשלת נתניהו לחתור תחת מערכת המשפט הישראלית באמתלה של "רפורמות" הכרחיות. ואכן, נתניהו ושר המשפטים לוין היו נחושים להכפיף את בית המשפט העליון בישראל לגחמות הרוב הפשוט בכנסת, ולמנות שופטים להרכב ייצוגי הולך וגובר שנבחר בידי ממשלתו. אם תתקבל חקיקה כזו, זה יהיה בגדר מתן כוח בלתי מוגבל לממשלה ללא כל בלמים ואיזונים, ולהרוס את יסודות הדמוקרטיה עליה הוקמה המדינה והישראלים גאים בה במיוחד.

האירוניה כאן היא שבעוד שרוב הישראלים מאמינים שהמדינה שלהם היא דמוקרטיה ויוצאים לרחובות בהתלהבות כדי לשמר אותה, ולעתים קרובות מתייחסים אליה כאל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל אף מדינה לא יכולה לטעון שהיא דמוקרטי ולהיות כוח כובש. יישום במציאות שני מערכות חוקים וכללים שונים, האחד השולט באזרחי ישראל ומעניק להם הגנה וחירויות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, בניגוד למערכת האחרת של חוקים וכללים צבאיים השולטים בפלסטינים תחת כיבוש ומונעים מהם את זכויות האדם הבסיסיות שלהם. זכויות, זה אינו עולה בקנה אחד עם הדמוקרטיה בכל הגדרה ובכל צורה שהיא.

השאלה היא מדוע הישראלים נהיו כה קהים בנוחות מהכיבוש האכזרי ולא מחו פעם אחת נגד המשכו, כאילו מדובר במצב נורמלי שאין לו השפעה או השלכה על המעצמה הכובשת או על הכובש?

קשיחות ציבורית: מלכתחילה, ממשלות ישראל עוקבות, במיוחד מאז האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, במהלכה ממשלות שמרניות מאוד היו בשלטון, עסקו באופן שיטתי בנרטיבים ציבוריים קשים נגד הפלסטינים והציגו אותם כאויבים בלתי ניתנים לפדיון. הצגת הפלסטינים בדרך זו הייתה מכוונת, למרות שכל ממשלה ישראלית ידעה היטב שהפלסטינים לעולם לא יהיו בעמדה להוות איום קיומי ממשי על ארצם.

עם זאת, הם ממשיכים לקדם את ההוקעות שלהם כלפי הפלסטינים לצריכה ציבורית, בידיעה שהם מזינים את השנאה וזורעים עוינות נגד הפלסטינים. ברור שנרטיבים ציבוריים חריפים המעמידים עם אחד מול אחר מקדמים קונפליקט ולא שיתוף פעולה, שהוא חיוני לדמוקרטיה מתפקדת.

חוסר מודעות: לרוב הישראלים יש מעט מאוד ידע ממקור ראשון על חומרת הכיבוש ועל הכאב והסבל שהפלסטינים סובלים מדי יום ביומו. אם ישראלים היו עדים לפשיטות ליליות המפחידות צעירים ומבוגרים, כליאה שרירותית, הריסות בתים, פינוי בכוח, החרמת קרקעות פרטיות, עקירת עצים, מחסומים משפילים, ונדליזם של מתנחלים וחיילים מעודדים שיורים כדי להרוג, אין ספק שהם היו מבינים טוב יותר. של למה. בכך שהכיבוש אינו ואינו יכול להיות בר קיימא, אבל הוא מנוגד לכל ערך אנושי שחביב עליהם.

גם אם חלק ממאות אלפי הישראלים שעמדו כדי להילחם על שמירת הדמוקרטיה שלהם יחוו במשך יום אחד את מה שהפלסטינים סובלים מדי יום תחת הכיבוש, הם היו מבינים את היקף קריסת הדמוקרטיה של ישראל ואת חוסר הבושה בטענה לכך. . הם זכאים לחיות בחברה חופשית בעוד הפלסטינים חיים בעבדות.

נורמליזציה של הכיבוש: כדי להבין את חומרת האופן שבו הכיבוש הפך למדינה נורמלית עבור רוב הישראלים, נתון אחד מספר את הסיפור: 80 אחוז מכלל הישראלים נולדו מאז תחילת הכיבוש ב-1967. הכיבוש מיועד לכל אזרח ישראלי מתחת לגיל. של 56 - בין אם חייל, סטודנט או חוקר או מנהיג צבאי, רופא, פועל בניין, נגר, מזכיר, איש עסקים, מהנדס או פקיד ממשלתי - כמובן. מי שרצה לסיים את זה היה קהה מאוד. רבים חוששים לדבר על כך בפומבי, שלא לדבר על דוגלים בפומבי בהכרח המוחלט של יצירת מדינה פלסטינית עצמאית כדי לסיים את הסכסוך.

הרג פלסטינים הפך לשגרה כמעט יומיומית וישראלים רבים מתעוררים באופן זמני רק כאשר חמוש פלסטיני הורג ישראלי יהודי. מיד שומעים קריאות נקמה, בעיקר מאנשי ימין קיצוני, קרבות יריות פורצים לא פעם, חמושים פלסטינים נהרגים לא פעם, ולמרבה הצער אזרחים פלסטינים חפים מפשע נלכדים באש הצולבת. ובסופו של דבר הם משלמים בחייהם. וכמובן, השאירו למתנחלים לבצע את זוועותיהם על ידי נקמה בכל פלסטיני - אשם או חף מפשע שלא אכפת להם. אחרי יום או יומיים יהודים ישראלים שוכחים הכל, אבל מעגל הקסמים נמשך. זו דמוקרטיה בסגנון ישראלי.

חיים עם הסטטוס קוו: לאחר 56 שנות כיבוש, מספר הולך וגדל של ישראלים ויתרו על פתרון הסכסוך עם הפלסטינים והגיעו לקבל את הסטטוס קוו כמדינת קבע שבה הם חיים בנוחות. ממשלות ימין עוקבות בראשות נתניהו הצהירו בפומבי כי לא תהיה מדינה פלסטינית תחת שלטונם, והעדיפו לשמור על הסטטוס קוו ללא קשר להתפרצויות תכופות של אלימות שישראל למדה לשלוט בהן במחיר סביר.

התפיסה שהסטטוס קוו יכול להימשך ללא הגבלת זמן היא מטעה לחלוטין, שכן אין שום סימן ואין סיבה להאמין שהפלסטינים יוותרו על זכותם למדינה משלהם. בשנים האחרונות, הכיבוש המדכא הפך לבלתי נסבל יותר ויותר, הטינה והשנאה כלפי ישראלים חודרות, האלימות נגד ישראלים עולה, והייאוש והדכדוך מכלים את הפלסטינים, ומשאירים להם מעט מה להפסיד. הישראלים עזרו ליצור את הסביבה ההפכפכה הזו. ועכשיו זה רק עניין של זמן מתי יקרה הפיצוץ הבא. לא כך פועלת הדמוקרטיה והישראלים חייבים להתמודד עם המציאות העגומה הזו במוקדם ולא במאוחר.

השאיפה הפלסטינית להשמיד את ישראל: ממשלות ישראל עוקבות שטפו את המוח של הציבור על ידי קידום הרעיון שגם אם הפלסטינים יקימו מדינה משלהם, זה יהיה רק השלב הראשון במטרה הסופית שלהם לחסל את ישראל לחלוטין. אבל אז אף מנהיג ישראלי אחד שמתנגד להקמת מדינה פלסטינית לא סיפק שום ראיה או טיעון כדי לבסס את טענותיו, מלבד שימוש ברטוריקה הריקה של כמה לוחמים פלסטינים שאומרים שזו למעשה המטרה הלאומית שלהם. עם זאת, אפשר לשאול, באילו אמצעים, צבאיים או אחרים, הפלסטינים יוכלו יום אחד לממש אשליה כזו נגד המכונה הצבאית האדירה של ישראל המסוגלת למחוץ כל פרובוקציה אלימה הנחשבת לאיום על קיומה של ישראל?


אף אחד מהאמור לעיל אינו מצביע על כך שהפלסטינים חפים מפשע בשום קנה מידה. הם עשו הרבה טעויות והחמיצו הזדמנויות רבות בעבר לעשות שלום כי הם רצו הכל ובסופו של דבר בלי כלום. עם זאת, כעת בידי ישראל, ככוח הדומיננטי, לשנות את הדינמיקה של הסכסוך על ידי חתירה לשלום המבוסס על פתרון שתי המדינות. אחרת, המרקם החברתי הישראלי ימשיך להתפורר, הסכסוכים האזוריים האלימים שלו יתגברו ומעמדו הבינלאומי יקטן. ישראל תהיה רק קליפה לעצמה, מדינת פאריה שמחסלת את החלום היהודי להקים מדינה עצמאית, חופשית, חזקה וצודקת שכל יהודי יכול להיות גאה בה, אהוב על ידידיו ומקנא באויביו.

מגדלור הדמוקרטיה הישראלית החל לדעוך עם תחילת הכיבוש. הגיע הזמן למאות אלפי המפגינים הישראלים שזרמו לרחובות להגן על הדמוקרטיה שלהם ולהתמודד עם האמת: הכיבוש שולל שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית מכל מה שהמפגינים רוצים לעצמם.

גם אם המפגינים ינצחו על תוכניתו הנוראה של נתניהו, הם לא יצילו את הדמוקרטיה של ישראל אלא אם כן ייצאו ללא הפוגה לרחובות וידרשו לשים קץ לכיבוש ושוב יהפכו את ישראל למגדלור של דמוקרטיה במזרח התיכון ומחוצה לו.