אחריות פלסטינית

First, it is necessary to understand that there is no symmetry in the Israeli-Palestinian conflict between Israel and Palestine. ישראל היא הכובש. פלסטין כבושה. Israel is strong and Palestine is weak. ישראל פועלת באופן חד צדדי ועושה כל מה שהיא רוצה תוך התעלמות מוחלטת מהחוק הבינלאומי. Palestine is unable to do anything against Israel because Israel enjoys almost complete immunity in the international community. במאבק הקורבנות בין שני הצדדים, המנצחת היא פלסטין. אני כותב את הטור הזה על ידי קבלת האמרה שאסור לנו להאשים את הקורבן. אני לא מאשים את הקורבן, אבל אני גם לא פוטר את הקורבן מאחריותו לשנות את מצבו.

נתחיל מהחלק הקל. בחירות. הרוב המכריע של הפלסטינים רוצה בחירות להנהגה חדשה. הבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית (הפרלמנט) נערכו ב-2006. הבחירות האחרונות לנשיא פלסטיני נערכו ב-2005. הנשיא עבאס יכול להיות הנשיא הטוב בעולם, אבל אף נשיא לא צריך להיות בתפקיד לאורך זמן. הוא בהחלט לא צריך להישאר בתפקיד זמן רב ללא מנדט ברור מהעם. כפי שרוב הפלסטינים מסבירים לי, הדרך לאיחודה מחדש של פלסטין, בין הגדה המערבית לרצועת עזה, עוברת בבחירות. יש הבנה, אולי אפילו מחויבות, שמי שמנצח באותן בחירות הוא המנצח. הפלסטינים רוצים לשים קץ לפילוג הפנימי והם רוצים מנהיגים נבחרים חדשים. אז, צאו לרחובות ותנו לקולותכם להישמע ברחבי פלסטין. שלום ויראה מעוררים השראה בהמונים שיצאו לרחובות בסיסמה אחת: בחירות!

השיחה השנייה ממני יותר מסובכת וקשה. בעשורים שהפגישו אלפי ישראלים ופלסטינים לדיונים ומשא ומתן רציניים ומעמיקים, ברור ששני הצדדים מעבירים את המסרים שלהם על גלים שונים. הישראלים מדברים על שלום והכרה. הם גם מדברים על סיום הסכסוך. הפלסטינים מדברים על סיום הכיבוש, חופש, צדק ועצמאות. בעבר הלא רחוק, גם צעירים פלסטינים רבים דיברו על שוויון. ישראלים רבים מאמינים שמשא ומתן והגעה להסכמות הן הדרך הטובה ביותר להגיע ליעד השלום שלהם. פלסטינים רבים פשוט רוצים להוציא את ישראל מחייהם ולסיים את הכיבוש. המציאות בשטח היא שהכיבוש הולך ומתבסס, ישובים חדשים נבנים, והתנחלויות ותיקות מתרחבות כל הזמן. תשתית הכבישים בגדה המערבית משתנה באופן דרמטי ומהיר באופן שמונע את הישרדותה של מדינה פלסטינית. זו הייתה תמיד המטרה של תנועת ההתיישבות. אולי הם כבר השיגו את המטרה הזו, ואם לא, זה יקרה בקרוב.

השגת מטרותיהם להשגת צדק, עצמאות ושוויון. הם היו תלויים שנים רבות בעולם הערבי. זה לא קרה. המסר שלנו הוא תקוותם שהקהילה הבינלאומית תאלץ את ישראל לסיים את הכיבוש הישראלי. ואז ברית המועצות נעלמה ולמדינות הבלתי מזדהות לא היה אלא כוח להעביר הצהרות ריקות בעצרת הכללית של האו"ם. ואז הגיע תהליך השלום, מדריד, השיחות הרב-צדדיות, אוסלו, המשא ומתן הדו-צדדי, ההסכמים שנחתמו - אבל בית הקלפים קרס. הפלסטינים קיבלו סכומי כסף עצומים מארה"ב ומהאיחוד האירופי, ומדינות רבות סיפקו סיוע לתורמים, אבל בדיעבד זה אפשר לישראל להמשיך בכיבוש נוח יותר ונתן לקהילה הבינלאומית את התחושה שהיא למעשה עוזרת לסיים את המלחמה. כיבוש ולהוביל את פלסטין לחופש. אבל לא היה לחץ אמיתי על ישראל לסגת או אפילו להפסיק את בניית ההתנחלויות. בנוסף, הממשלה הפלסטינית הפכה יותר ויותר מושחתת - כך אומרים הפלסטינים עצמם.

חודש לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת, רובם הגדול של הישראלים היה מוכן לוותר על כל גרגר חול מסיני למען השלום. סופות חול רבות נשבו על פני סיני מאז, והשלום הישראלי-מצרי רחוק מאוד מחזון השלום שהיה בשנות ה-80, אבל אף ישראלי לא מעלה בדעתו להחזיר את סיני ולוותר על השלום. הלקח החשוב ביותר מאותו ניסיון העבר עבור הפלסטינים חייב להיות שהכתובת לשיחה היא בשכונה, בישראל, עבור העם הישראלי. הקהילה הבינלאומית לא תבוא להציל - לא ארה"ב, לא האיחוד האירופי, לא רוסיה, לא סין, לא האו"ם ולא מדינות ערב. כן, סביר מאוד שישראל תתמודד עם לחצים חדשים כתוצאה מהתנהגותה העבריינית נגד העם הפלסטיני. אבל הלחץ הזה עשוי לקחת שנים רבות עד שהוא יוביל לשינוי בפוליטיקה ובדעות הציבור בישראל. כן, ישראל הפכה למדינה דמוית אפרטהייד, אבל לפני שהקהילה הבינלאומית תפתח זרם פוליטי אפקטיבי נגד ישראל, זה יעבור הרבה מאוד זמן והסבל של הפלסטינים בהחלט יגדל מעבר לכל מה שאפשר לסבול.

אני לא אגיד לעם הפלסטיני ולמנהיגיו מה לעשות ומה להגיד. אני יודע מה רוצים אותם ישראלים שמתעניינים באמת בשלום וסיום הכיבוש ומה הם היו רוצים לשמוע מהם. מדי פעם שמעתי כמה פלסטינים אומרים בלי חשש שכן, אנחנו מבינים שהעם היהודי "כבול לארץ הזאת". שמעתי כמה פלסטינים מוציאים הצהרות ברורות בלי שום אם, מה, או אבל - השואה הייתה הפשע הגדול ביותר נגד האנושות שבוצע אי פעם, ואנו מבינים את הסבל של העם היהודי ואת הצורך שלו בביטחון אמיתי. אפילו שמעתי כמה פלסטינים מבקרים את תוכניות הלימוד הפלסטיניות על כך שהם מלמדים שנאה נגד ישראל והיהודים, והם קראו לרפורמה בספרי הלימוד! אין זה אומר לשנות את הנרטיב הפלסטיני, שמתבסס במידה רבה על סבלם בידי ישראל. אבל, הם אומרים, תוכניות הלימודים צריכות ללמד גם את הרצון של העם הפלסטיני לחיות בשלום כשכנים לישראל. אם הרוב המכריע של הפלסטינים יאמין ויביע את הדברים האלה, אני חושב שהתגובה הישראלית אליהם תהיה מאוד חזקה ומשמעותית לעתידנו המשותף כאן.

אולי הדור הבא של המנהיגים הפלסטינים, אלה שאנחנו מכירים ואלו שאנחנו לא, יכולים לנקוט כמה צעדים דרמטיים שישפיעו על "השפעת סאדאת" על הנפש ועל דעת הקהל הישראלית. פייסל אל-חוסייני האמין שכאשר יבקר במוזיאון לוחמי הגטאות בקיבוץ לוחמי הגטאות, יהיה רגע של "אפקט סאדאת". זה לא קרה. לחיצת היד של רבין וערפאת הייתה חזקה מאוד לציבור הישראלי, אבל לרוב הישראלים עדיין היו הסתייגויות גדולות מכוונתו האמיתית של ערפאת - רבים מהודעותיו כוסו בדיבורים כפולים. בהירות של כוונות ופעולות עקב כך היא מה שצריך. אני יודע שקשה מאוד לכובשים לקום ולמצוא את האומץ המוסרי והחוזק לנקוט באמצעים כאלה, אבל אני באמת חושש שבלי משהו בסגנון הזה המצב שלנו יהיה הרבה יותר גרוע ממה שהוא כבר.