להחזיק את הדגל

בהפגנה השבועית במוצאי שבת בירושלים שבה אני עומד עם גוש נגד הכבוש אוחז בשלט "אין דמוקרטיה עם כיבוש" מצאנו את עצמנו במצור על ידי קבוצה קטנה של משטרת ישראל. בין יותר מ-10,000 מפגינים, קבוצה של כ-200 יהודים ישראלים הקיפה כרזה גדולה שעליה נכתב: "קודם כל לקחו את הדגל הפלסטיני, לא דיברתי". במרכז הקבוצה היו כמה אנשים שנשאו דגלי פלסטין שחורים, לבנים, ירוקים ואדומים. משטרת ישראל במדים ניסתה באופן לא רשמי לשבור את החומה האנושית המגנה על הדגלים על מנת להחרים אותם. ברגע אחד נמשכתי אחורה בזמן לקיץ כנער במחנה קיץ ציוני בתל יהודה שבצפון מדינת ניו יורק. שיחקנו משחק כשהיועצות העירו אותנו באמצע הלילה, התלבשנו במהירות ובשקט וקמנו מהמיטה. הצטופפנו יחד ואמרו לנו בלחש שהקיבוץ שלנו, 1947 בקירוב, מוקף בחיילים בריטים ושעלינו להגן על הדגל שלנו! איזה לילה של תככים והתרגשות. אנחנו, צעירי המחנה הציוני, היינו בדרכנו להציל את דגל העם היהודי כדי שתוולד מדינת היהודים.

דגלי פלסטין הונפו על ידי מפגינים בהפגנות השבועיות בתל אביב, אבל זו הייתה הפעם הראשונה מזה 20 שבועות שראינו דגלי פלסטין בהפגנת ירושלים. הרקע היה ניסיון של ממשלת ישראל להעביר עוד חוק ימני שיאסור על הנפת דגלי פלסטין בקמפוסים בישראל. הצעת החוק הוגשה על ידי ח"כ הימין הקיצוני עוצמה יהודית לימור בן הר מלק, ותאסור על הנפת דגלי פלסטין בקמפוסים באוניברסיטאות. על פי טיוטת החוק, סטודנטים שייתפסו עוברים על האיסור יושעו ל-30 יום בגין ההפרה הראשונה, ולאחר מכן ייאסרו הפרות הבאות למשך חמש שנים, בין אם לקבל תואר בישראל או לקבל תואר זר מוכר. עבורנו בהפגנה, הגנה על דגל פלסטין הייתה בגדר הגנה על הדמוקרטיה שלנו ועל זכותנו הדמוקרטית לחופש הביטוי. זה גם סמל לסולידריות עם המאבק של העם הפלסטיני לחופש ושחרור מהכיבוש האכזרי והבלתי חוקי שלנו.

הדגל הפלסטיני בישראל היה בלתי חוקי לאורך כל האינתיפאדה הראשונה. חיילים ישראלים היו עוצרים לעתים קרובות צעירים פלסטינים ומצווים עליהם לטפס על עמודי חשמל כדי להסיר את הדגלים הפלסטיניים התלויים שם על ידי צעירים המוחים נגד הכיבוש. חיילים ישראלים אילצו גברים מכל הגילאים לקרצף קירות או לצייר מעל דגלי פלסטין שעיטרו את קירות הבתים והחנויות ברחבי הגדה המערבית ורצועת עזה. קשה לי לדמיין חובה פחות מועילה לחייל בצבא ההגנה הלאומי. כאשר הדגלים נמחקו, רבים נוספים היו מופיעים תוך שעות באותם מקומות. זה היה תרגיל כל כך חסר תועלת. אותם דברים שוב ממשיכים עכשיו.

ב-29 בנובמבר 1989, בשנה הראשונה של האינתיפאדה הראשונה, ערכה קבוצה קטנה של תנועת "דה-קיבוש די לכיבוש" הפגנה (שאיש לא ראה) מול בנייני "קיבוש". מוסדות לאומיים הסוכנות היהודית והקרן הלאומית היהודית (מוסדות לאומיים לפני הקמת המדינה) בצומת רחוב קינג ג'ורג 'והקרן קאיין בירושלים. רצינו לחגוג את היום בו האו"ם הצביע לחלק את פלסטין לשתי מדינות - a Jewish state (Israel) and an Arab state (Palestine). At that time, I sincerely believed that November 29 should be designated as a national holiday in Israel, because it is the day when the State of Israel was officially given a birth certificate.We held hand-drawn banners with the motto of two states, Israel and Palestine for two peoples, and drew two flags - an Israeli flag and a Palestinian flag.After About fifteen minutes after we started, a police van arrived at the scene שני שוטרים ירדו וסימנו לנו בזה אחר זה עד שנכנסנו שמונה "לוואן". הם לקחו אותנו למשטרת המגרש הרוסי שם בילינו את רוב הלילה. לבסוף לפני הבוקר הם פוטרו שוחררנו בכוחות עצמנו ערבות לאחר שחתמנו על כמה מסמכים. זו הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי. מספר שבועות לאחר מכן, קיבלתי הודעה פרטית על כך שאני מואשם בזיהוי חברות בארגון טרור. מאז, במשך שנים רבות, לבשתי כפתור בצווארון עם שני הדגלים שהכנתי במפעל בבית לחם. אני אתן את זה לכל מי שרוצה ללבוש את זה.

ב-13 בספטמבר 1993, בזמן שנחתמה הצהרת העקרונות של אוסלו על מדשאת הבית הלבן בלחיצת היד המפורסמת בין יאסר ערפאת ויצחק רבין, אלפי פלסטינים יצאו מאוריינטהאוס (המקבילה למוסדות לאומיים פלסטינים בירושלים) ע"י המנהיג הפלסטיני פייסל חוסייני נושא דגלים. פלסטינים, ענפי זית ופרחים שחולקו לישראלים שפגשו בדרך לצעדתם לשלום בגבול בין מערב ומזרח ירושלים. עם הסכמי אוסלו, הדגל הפלסטיני עבר לחוקיות בישראל. עיתונאים ישראלים רבים התייחסו אז נכון לדגל כדגל פלסטין ולא לדגל אש"ף כפי שכמעט כל עיתונאי ישראלי מכנה אותו כיום. מאות פגישות רשמיות התקיימו לאחר מכן בין שרים ישראלים ופלסטינים, אנשי ביטחון, חברי פרלמנט ואפילו ראש ממשלת ישראל ונשיא הרשות הפלסטינית. ברוב המפגשים הללו הופיעו זה לצד זה דגלי ישראל והפלסטין, שווים במעמדם, המסמלים את התקווה והחלום לשלום. Even Benjamin Netanyahu has been photographed on more than one occasion, even at the official residence on Balfour Street in Jerusalem, with the flags of Israel and Palestine behind the Israeli and Palestinian leaders. (האם היה קשה לראות את נתניהו עם דגל פלסטין או שיאסר ערפאת הגיע לרחוב בלפור - שמו של האיש הבריטי שהציע את פלסטין לעם היהודי כבית לאומי יהודי?).

עברנו כברת דרך מהזמנים שבהם מנהיגים ישראלים יכלו לעמוד עם דגל פלסטין ליד דגל ישראל. כיום, בשנת 2023, עשויה להיות היתכנות מועטה לפתרון שתי המדינות, ובכל זאת העם הפלסטיני קיים על הארץ הזו ובפזורה. מספרם שווה בקירוב למספר היהודים הישראלים בארץ זו והיהודים בתפוצות היהודיות. These millions of Palestinians in Palestine, Israel and around the world carry their flag. יש להם זהות משלהם, גאוותם, הנרטיב שלהם ותקוותיהם לעתיד של שוויון, שחרור ועצמאות. הפעולות האלימות של המשטרה בהפגנה ישראלית למען דמוקרטיה בניסיון להחרים דגלי פלסטין לא תמחק את הזהות הפלסטינית של מיליוני האנשים הללו. האנשים האלה יישארו שכנינו כל עוד מדינת ישראל קיימת. אני יכול להבטיח לממשלת ישראל ולמשטרה שככל שהם ינסו להחרים יותר דגלי פלסטין, כך הם יופיעו יותר. מתנחלים ישראלים חזרו למאמצים חסרי תוחלת להסיר דגלי פלסטין מהאדמות שהם כובשים. הם לא יכולים להצליח. הפלסטינים ימשיכו להניף את דגלם בגאווה. ועכשיו יהודים ישראלים שיבינו היטב את המשמעות האמיתית של הדמוקרטיה יניפו בגאווה את הדגל הפלסטיני. חלק יניפו את שני הדגלים, אחרים רק דגל פלסטין. כן, זו פרובוקציה, אבל זה הרבה פחות ב"התאחדות עם ארגון טרור" או עם האויב, והרבה יותר בהגנה על הזכויות הדמוקרטיות שלנו לחופש ביטוי, ועוד יותר בלחיצה להכרה בכך שבאמת לא יכול להיות. דמוקרטיה עם כיבוש.