הטוהר יישאר אדון המצב והתואר שלו

מה קרה באצטדיון אל-רם: חריג, לא מקובל, יוצא דופן, מתוך לבביות, מתוך אדיבות היחסים שמאחדים אותנו כירדנים ופלסטינים, מזרחית לנהר עם מערבו.

נכון שהכדורגל עושה הכי גרוע, בין קבוצות לאוהדים, בין אחים, בין תושבי אותה מדינה, באותה מדינה, במדינות העולם, מתחוללות התכתשויות ותקיפות על השופט, על השחקנים, ומהאוהדים על אוהדי היריב, אבל הספציפיות בין ירדן לפלסטין אל תאפשרו זאת.

מה שמאחד אותנו הוא אינטימי, חזק ומתעלה מעל תוצאות, משחקים ותחרות, והוא קיים, ותחרות ספורט היא לגיטימית ומתבקשת, אבל מעליבה, נדחתה על ידי כל אחד, כי לעם הפלסטיני די בסבל וכאב כתוצאה מה כיבוש.

אז לא הבנתי, לא קיבלתי את הנסיבות של מה שקרה באצטדיון אלרם בין שתי קבוצות הכדורגל, ואני לא חושב שיש אדם שפוי ושקול שחצה את גבולותיו ועשה את זה. אזור ראם בירושלים נמצא עדיין תחת רשויות הכיבוש הביטחוני, והוא מסווג מבחינה ביטחונית כשייך לרשויות הממשל הצבאי הישראלי, מה שמעלה חשד והשערה כי מעשה מודיעיני ישראלי מכוון מילא את תפקידו הזדוני בעובדות והן. תרחיש התוצאות.

עשרות פעמים, עבור אלפי הירדנים בפלסטין, בין אם בירושלים, ב-48 האזורים, בנגב, בשכם או בחברון, הירדני מוצא את עצמו מוקף באהבה והערכה גבוהים רק בגלל שהפלסטיני יודע את זהותו של הירדני, אז קבלת הפנים, ההערכה והחובה הספונטנית המכובדת מתקיימת ברחובות ירושלים העתיקה, נתיבי שכם, בתי חברון, כיכרות נצרת, חופי יפו, חיפה ועכו. הפלסטיני שם מוצא את שלו. ריאות כאן בירדני, באהבה, מודעות ותחינה.

היינו במשרדו של שייח' ברג'אס אלחדיד אבו נידאל, איש המשימות החברתיות והפיוסים הקשים, אל-וואזין, אל-רזין, הנציג אל-עין, שהיה לו סגולות בפתרון מורכבויות ובעיות לאורך חייו. , ומאחוריו עמד המהנדס נידאל אל-חדיד, נשיא מועדון אל-פייסלי, כשאמר: "אני בטוח שמי שעשה את זה הוא מקסוד חשוד, ובורים נתנו לו את ההזדמנות, כי יחסי משפחה אחים שמאחדים אנחנו הרבה יותר חזקים מאשר להשאיר בנפשנו כירדנים ופלסטינים, כל זכר שלא יכול לזעזע את עוצמת הלכידות והעניין בינינו, ואת הדם האחד שזורם בעורקינו.

כך יצאה הצהרתו של אל-פייסלי, מאשימה ומתנצלת, מתוך רצון להתגבר על מה שקרה וכדומה, עם הקבלות לכאן ולכאן.

אני זוכר כשהייתי נשיא מועדון מחנה אל-חוסיין, ולעתים קרובות התחרינו עם מועדון אל-והדאת על אליפות הכדורעף. שמענו הערות פוגעניות וקריאות לא מנומסות הדדיות. התביישנו בחברי הניהול של מועצות שני המועדונים. , אבל השתמשתי במה שהשתרש במוחי בפגישות, כשזה קרה בין אל-והדאת לאל-פייסלי. אני אומר, מה שקורה בין המועדונים של אל-והדאת, אל-חוסיין ואל-בקעה, יותר ופחות , ונשאר במסגרת הספורט הלגיטימי בהתלהבות מהרצון לנצח ודחיית התבוסה, והתחרות בין האני החצוי האחד, בין אחים, ואנחנו מסכמים באמירה: "זה קורה בחברות הכי טובות".

שהקב"ה יקלל את מי שעשה את זה, את מי שהעסיק את זה ואת מי שניסו לנצל את זה. הטהרה תישאר אדון המצב בין עמאן לירושלים. זה היה, הוא ותמשיך להיות.