75 שנים לנכבה המחודשת

ציון יום השנה לנכבה אומר שאנחנו מספרים (את הסיפור שלנו), מגבשים את הנרטיב שלנו וממשיכים לגייס את הדורות הפלסטינים ראשון ואת העולם שני. אבל חשוב יותר מניסוח הנרטיב שלנו, כדי שלא יישאר רק נרטיב שחוזר על עצמו בכל זיכרון, הוא שנעמוד לפני העובדה הבאה: למרות חשיבות הניסוח, ההכללה וההגנה על הרומן, הוא גם חשוב יותר שהשיח, התוכנית והכלים לא יסתו את מה שהרומן צריך להיות באמת.

קיים פער רחב בין הנצחת הנכבה לבין השיח, התוכנית והפרקטיקה הפוליטית הרשמית של ההנהגה הפלסטינית. באירועים המנציחים את הנקבה, נזכרים פרטי הפשע ההיסטורי שביצע התנועה הציונית נגד בני עמנו, כולל תזוזה של כ 850 אלף, הרס של כ -450 מרכזי אוכלוסייה והצפת פלסטין עם קבוצות מתנחלים חתכו לצאת ממולדתנו וארצנו. אירועים אלו אינם נטולי גילויי נוסטלגיה מלאי חיבה נלהבת וכנה לשבעת מיליון הפליטים, ומושתלים בסמלים רבים כמו המפתח, שטר הבעלות והשם המקורי של הכפר או המקום. למרות כמה הופעות שאינן מתיישבות עם הזהירות הנדרשת לציון יום השנה, ומצביעות על כך שהוא הופך לעתים לקרנבל מביש, אירועים אלו משחזרים את הנרטיב הפלסטיני על הפשע ההיסטורי, ועל זכותנו ההיסטורית על מולדתנו. בהקשר זה יש להדגיש:

1- המצומצם להנצחת הזיכרון כפי שהוא מתרחש לא ישרת את המאבק הלאומי לשים קץ היסטורי לתוצאות/השלכות הנכבה. התוצאות החשובות ביותר של ה- NAKBA תחילה הן תזוזה של עמנו, ושנית הקמת מדינת הפרויקט הקולוניאלי הציוני עם החומר הדמוגרפי שלה, המתנחלים, על כל אדמת פלסטין ההיסטורית. כאן טמונה הסתירה הבלתי נמנעת בתכנית ובשיח הרשמיים, מצד אחד, ההתמקדות היא בתוצאה הראשונה, כאילו היא רק הקריינות, והדבר מתבקש מטבע הדברים כחובה לאומית וחינוכית/גיוסית. יד, כל ההיבטים של השיח, התוכנית והפרקטיקה הרשמית מעוררים את הלכלוך על התוצאה השנייה. כיוון שסקירה היסטורית, שההנהגה הרשמית מסרבת לעשות, מעידה על המציאות של סתירה זו. The discourse rejects the Nakba, but it defends and adheres to the Oslo Accords and their appurtenances, in which the legitimacy of the State of Israel was recognized, which means a public recognition and acknowledgment of the legitimacy of the Zionist project in Palestine, to be ואחריו כמובן עיוות הגיאוגרפיה של פלסטין בגדה המערבית וברצועת עזה תוך עיוות בוטה של האמת ההיסטורית. מה זה אומר מלבד הכרה היסטורית, העולה כדי הכרה, בתוצאה הטראגית ביותר של הנכבה והכרה בלגיטימיות של תוצאה זו? ללא סקירה היסטורית של כל השיח, התוכנית והפרקטיקה הפוליטית של ההנהגה הרשמית לפני 30 שנה, הנרטיב שלנו יישאר לא שלם במקרה הטוב, ויעוות את התודעה במקרה הרע.

לא ניתן לדמיין נרטיב היסטורי כנה על הנכבה מבלי להדגיש את פלסטין ההיסטורית כגיאוגרפיה שאינה מקבלת חלוקה, משא ומתן או חבלה, מבלי להדגיש את הזכות ההיסטורית הבלעדית על המולדת פלסטין, מבלי להדגיש את הלגיטימיות של המאבק לשחרור. פלשתינה. אלו הם מפרקים מרכזיים בנרטיב של עמנו, וכאן הנרטיב הזה נפרד מהנרטיב שמקדמת ההנהגה הרשמית.

2- נרטיב הנכבה מחייב שיח של שחרור לאומי המשקף את האופי האמיתי של המטרה הלאומית הפלסטינית כעילה לשחרור מהקולוניאליזם הציוני המתנחלי וחזרת כל הפליטים למולדתם ולכפרים מהם גורשו. נאום שמשקף את עמדתנו כעם בסכסוך: נכון שאנחנו קורבנות לפשע גזעני היסטורי ולקולוניאליזם פשיסטי פלילי, ואנחנו סובלים, מקריבים וחיים בכאב, אבל אנחנו גם עם עמיד ומקריב. שדבקים במאבקם ובזכויותיהם הציונות לא ניצחה אותנו ונמשיך להתנגד עד לשחרור מולדתנו. נאום המאשר את מציאות המאבק הקיומי עם הפרויקט הציוני בפלסטין כעובדה היסטורית שנוצרה על ידי הנקבה. השיח הזה מתבקש.באשר לשיח שמאמין בהזיות שהוא מקטב את דעת הקהל בבכי, הצגת (חולשתנו וחוסר היכולת שלנו) ומתחננים בגופים בינלאומיים, הוא רק יפיץ אשליה ויבזבז את הכיוון במקרה הטוב.

בהקשר זה, טבעי לנו להתייחס להנצחת הנכבה על ידי האו"ם, לראשונה, (בדרי עליה) כעמדה טובה והישג גם כן. עלינו להיות ריאליים בהערכת החשיבות של המוסדות הבינלאומיים הללו: הם מייצרים מאזני כוחות שאינם פועלים לטובת עמנו, כפי שמעידה העובדה שעשרות החלטות הוצאו על ידם לפני 75 שנה ולא יושמו, והאם אנו זקוקים לתקופה ארוכה מזו. לפיכך, עלינו לסקור את מידת החשיבות שאנו מייחסים להם, ולכל הפחות להודות שהשיח שלנו עליו אינו אלא שיח לצריכה, לא יותר ולא פחות.

כדי שהזיכרון לא יהפוך לזיכרון ושלום גרידא, יש לסקור את התוכנית, השיח והכלים שאינם מתייחסים למהות תוצאות הנכבה והשלכותיה. כאן, רק כאן, יעילותה של פניות הנכבה לדלק להמשך המאבק הקיומי.