מאירלנד לפלסטין... בין שביתת הרעב לשביתת החינוך

קיץ 1981 הגיע לשביתת הרעב באירלנד, רגע מכריע עבור המטרה האירית, בראשות בובי סנדס ושלושה אחרים מכלא "מיז", שם החלו לסרב לאוכל עד שמרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בשעה באותה תקופה, החל להכיר בזכויותיהם של אסירים "טרוריסטים" כאסירים פוליטיים ואפשר להם ב"חמש דרישותיהם". בובי סנדס הוא ליברטריאן חלוץ, שנכלא בגין החזקת נשק חם והפצצות. הוא היה הראשון שאיבד את חייו לאחר 66 ימי שביתת רעב, כשנבחר למושב בפרלמנט. לאחר מותו של סנדס פרצו מהומות, שריפת אוטובוסים, התקפות על שגרירות בריטניה ברפובליקה של אירלנד, והיו הפגנות המוניות ברחבי העולם. בכל רחובות בלפסט פרצו מהומות וחוסר ציות אזרחי. זה היה אז שהקונגרס הלאומי האפריקאי בדרום אפריקה ונלסון מנדלה הביעו את תמיכתם בשובתי הרעב (מנדלה עצמו טען שהוא קיבל השראה ישירה מסנדס לפתוח בשביתות רעב נגד ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה) וכן בפלסטין וב- אש"ף הודיע על תמיכתו בשביתת הרעב ובזכויותיהם בוויכוח בין טרור לזכויות פוליטיות לאמנציפציה.

יותר מ-100,000 הלוויות נכחו על ידי סנדס, שאמר כי "הנקמת שלנו תהיה הצחוק של ילדינו".

שיטה זו שימשה את הרפובליקנים האירים בשנת 1917 וגם במהלך המלחמה האנגלו-אירית, ושביתת הרעב הראשונה שביצעו הרפובליקנים הובילה למותם של שנים עשר אסירים, הראשון שבהם היה "תומס אש" במדינה. כלא "Montjoy", והשימוש בשביתה באירלנד הגיע לשיאו בשנת 1981 כאשר אסירים מהצבא האירי ניהלו את מה שהיה ידוע כמחאה מקיפה נגד הפיכת תיאורם משבויי מלחמה לאסירים פושעים, ולאחר מות הקדושים. של הפעיל האירי בובי סנדס עקב חוסר הפשר של ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר, שביתת הרעב הפוליטית זכתה לפרסום עצום בתולדות המאבק נגד הכיבוש והשגת זכויות. וזה הוזכר ב"ספר השיאים של גינס" שיא העולם לשביתת רעב ללא האכלה בכפייה לתקופה של 94 ימים בשנת 1920 על ידי "ג'ון ופיטר קראולי", "תומס דונובן", "מייקל בורק", " מייקל אוריילי" , ו"כריסטופר אפטון", "ג'ון באואר", "ג'וזף קני" ו"שיין הנסי" בכלא קורק סיטי, ועל המספר הזה חרג האסיר הפלסטיני סאמר אל-עיסאווי, שהיה לו הארוך ביותר. שביתת רעב גלויה בהיסטוריה, שנמשכה תשעה חודשים והסתיימה בהסכם עם הנהלת הכלא מחייבת שחרור, ושביתת האסיר איימן אל-שראונה, שנמשכה 260 יום והסתיימה בשחרור, והאסירה חנה אל-שליבי, ששבתה 43 ימים, ולפני כן האסיר עאטף עליאן ששביתה 40 יום רצוף ושביתת האסיר איימן טביש למעלה מ-4 חודשים ועשרות שמות שהביסו את הסוהר ועקפו. שביתות גלובליות פתוחות למזון.

חאדר עדנאן, אב לתשעה ילדים, איבד את חייו ב-2 במאי, במהלך שביתת הרעב החמישית שלו לאחר היום ה-86. כאשר נשאל עדנאן מאיפה הוא שואב את כוחו, השיב: מאמונתו באלוהים, מאמונתו בעניינו הצודק ומאשתו האוהבת "רנדה" שעליה הוא יכול לסמוך לכל דבר! עדנאן רק בן 44, והוא בן אדם שנלחם למען החופש ותיעד אותו לנצח בתולדות המאבק הפלסטיני.

אני בטוח שהעם הפלסטיני מרגיש עם האסירים ומתייסר על סבלם. שביתת הרעב היא הדרך השלווה והכואבת ביותר שאדם עשוי להשתמש בגופו כדי לדרוש את זכויותיו כאשר כל השיטות האחרות נכשלות.
עדנאן עבר כמה שביתות:

2012 הוא פתח בשביתה למשך 66 ימים, במהלכם שלל את חירותו מהכיבוש

2015 הוא פתח בשביתה למשך 52 ימים, במהלכם חילץ את חירותו מהכיבוש

2018 הוא פתח בשביתה למשך 59 ימים, במהלכם שלל את חירותו מהכיבוש

2021 הוא פתח בשביתה למשך 25 ימים, במהלכם חילץ את חירותו מהכיבוש

2023 הוא פתח בשביתת רעב פתוחה במשך 86 ימים, וקם כקדוש מעונה שהכריז על חירותו הנצחית.

אני צריך לעמוד על כמה גילויי סולידריות שלנו עם האסירים, בהכרזה על השביתה המקיפה היא מתנגשת באבנים ובצמיגי גומי שהושלכו ברחובות, בשריפות הבוערות באמצע הכביש ובמספר ניסיונות לסגור את הכבישים הפנימיים של פלסטין. האסירים, בשום אופן, וזה לא משפיע על הכיבוש הישראלי, אבל זה מפיץ תרבות של כאוס, ונדליזם וחוסר אחריות שלא יועיל ולא ישמח את האסירים הגיבורים.מה שהכי כואב לי זה שאלפי אזרחים ותלמידי בית הספר מבלים את יום השביתה המקיפה בבתיהם.

יש צורך לשמר את אוהל הישיבה המייצג איגודים ומוסדות שונים, יש צורך לשאת כרזות וביטויים כביטוי לסולידריות עם האסירים ולאשר שהחופש בהכרח מגיע, אבל רכבת החופש בדרך זו. עומד על אי הדרך ללא תנועה. מי שעומד בצעדה או יושב באוהל הם האזרחים, משפחות האסירים, העוסקים בהקרבה והתנגדות וחולמים על שחרור בשם כולנו.

עלינו להפעיל את המוח ואת הרעיונות העכשוויים כדי ליצור תגובות המתאימות לשפת העידן, הטכנולוגיה וזכותנו להתנגד על כל צורותיה, תוך שימת דגש על כך שהחינוך הוא זכות וכלי התנגדות מכובד ואסטרטגי שחייב. להיות מוגן ומודגש. תכנית ההתגייסות הלאומית סביב נושא השבויים והשהידים של תנועת השבויים חייבת לכלול בנייה והשקעה בכמעט מיליון תלמידים בבתי ספר פלסטינים כדי לספק לדור החדש ידע ותרבות בנושא ההומניטרי הזה וכיצד לתבוע זכויות.

השאלה חוזרת על עצמה, כיצד אנו תומכים במטרת האסירים? מה אנחנו מלמדים את הדור החדש על אסירים, ילדים אסירים, תנועת השבויים והקדושים של תנועת השבויים? על השהיד חאדר עדנאן, מספר השביתות בהן לחם ומטרתן, באמנות, בתיאטרון, בשירים על נושא האסירים בבתי הכלא, ברעיונות ויוזמות לאומיות התומכות בעניין האסירים, בהשקת אלקטרוניקה עכשווית ויצירתית. קמפיינים שמראים את המטרה שלהם לעולם. איך אנחנו משתמשים ברשתות החברתיות כדי להביע כאב וסולידריות, או לצלם סרטונים ולהשיק האשטאגים לשביתת האסירים, החופש והכבוד של האסירים? חלקנו אמנים, אז אתה רואה ציורים יפים שמבטאים את האסירים ואת סבלם, וחלק אנחנו אלה שאוהבים מוזיקה ומציגים את חובתם באמצעותה, ובפעמים אחרות אנו מכריזים על שביתה כללית ומקיפה, מפסיקים לעבוד וסגורים חנויות, בתי ספר, הפקה ומוסדות לימוד מפסיקים. אני מאשר כאן שהאסירים זקוקים לגיבוי ולתמיכת העם במאבק האיתנות שלהם בבתי הכלא הישראלים, ואני מבין עד כמה חדשות התמיכה והתמיכה שמקבלים האסירים מחו"ל משפיעות על הנפש שלהם, על יציבותם ועל המשך התנגדותם. כולנו צריכים לתמוך באסירים, וההנהגה חייבת לשים את חופש האסירים בראש סדר העדיפויות, וכל אמא ואבא שחוגגים החודש את סיום לימודיהם של ילדיהם צריכים להרגיש את סבלם של אחרים שמסיימים לימודים, להתחתן ולהוליד ילדים בזמן שאבותיהם נמצאים בכלא. הם מקריבים ומתנגדים מטעמנו ובשם כולנו למען פלסטין וחופש.

עד שיושג שחרור האסירים, בואו נפעל למען חירותם של הגיבורים הללו וניתן לתגובות ולפעילות שלנו להיות משמעותיות ומשמעותיות, במקום לסגור בתי ספר, יש להקצות שעת לימודים לשיחה ולכתיבה על האסירים, ובמקום זאת לסגור את בתי הספר. של הפסקת עבודה ציבורית ומניעת מעובדים להגיע למשרדיהם והסוחר מאבד את הכנסתו למשק הבית על כך.כיום עלינו לעבוד, לייצר ולפרנס את האסירים ומשפחותיהם.

אשרי ניצחון זה לאסירים ולמשפחותיהם הסבלניות, כי לאחר הלילה אין אלא שחר התהילה המתעלה.

חינוך הוא זכות, חינוך הוא התנגדות, חינוך הוא אסטרטגיה לשחרור.

ד"ר.. דלאל עריקאת: פרופסור לדיפלומטיה ותכנון אסטרטגי, הפקולטה ללימודי תואר שני, האוניברסיטה הערבית-אמריקאית.