ישנם סימנים ראשוניים המעידים שהמחאה הציבורית האדירה נגד תוכניות ממשלת ישראל לסרס את הדמוקרטיה בישראל משפיעה על קבלת ההחלטות של ראש הממשלה נתניהו. נראה שהוא החל לסגת מחלק מהחקיקה המתוכננת, והצהרותיו האחרונות מצביעות בבירור על פחדו מאיבוד השלטון. בתקופה האחרונה  הוא מתחיל לאמץ לעצמו גינוני כוחנות ולהיראות יותר ויותר כמו קיסר או צאר או כפי שמכנים אותו תומכיו, מלך ישראל. זו בהחלט התפתחות חיובית מכיוון שבהצעות החקיקה יחד עם ההסכמים הקואליציוניים ההזויים שחתם עליהם,  נתניהו כמו כמה מגיבוריו, דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, ויקטור אורבן ורג'פ טאיפ ארדואן, מוביל את מדינת ישראל למצב שבו כמעט כל הסמכויות וכוח השלטון מועברים לידיו. לו הושלם הדבר, ישראל הייתה מפסיקה להיות דמוקרטיה. 

אולם, הצלחת ההתקוממות הציבורית נגד המהפכה המשפטית אינה יכולה להיחשב מלאה אם ישראל תחזור לסטטוס קוו שלפני הבחירות האחרונות. ישראל לא הייתה דמוקרטיה אמיתית גם לפני הקמת הממשלה הזאת, אשר החלה לערער את יסודות הדמוקרטיה הבסיסיים – עצמאות הרשות השופטת, הפרדת הרשויות, בלמים ואיזונים בסמכויות השלטון, פיקוח המחוקק על השלטון, הגנה על זכויות המיעוטים, חופש העיתונות, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות, והדבר הבסיסי ביותר – שוויון מלא לכלל האזרחים. לפני הקמת הממשלה הנוכחית היו בישראל רק שתי זרועות ממשל עצמאיות – המבצעת והשופטת. הרשות המחוקקת של ממשלת ישראל חדלה להיות עצמאית מזמן, ואין לכנסת, שלא כמו לקונגרס האמריקני, יכולת אמיתית לפקח על עבודת הרשות המבצעת. כאשר שרים ישראלים מוזמנים להופיע בפני ועדות הכנסת, אין לכנסת סמכות לחייבם להתייצב בהן בעצמם. לעיתים קרובות, השר שולח איש צוות בדרג נמוך במשרד להופיע לפני המחוקקים. כמו כן, בוועדות הכנסת אין חובה חוקית להישבע שבועה של אמירת אמת בדיון. היסוד הדמוקרטי החשוב יותר מכל האמור לעיל, נוגע להגדרתה של מדינת ישראל את עצמה כ״מדינה יהודית ודמוקרטית״. במציאות, כפי שהיטיב כל כך להגדיר זאת חבר הכנסת אחמד טיבי, ״ישראל היא דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים״. מעולם לא היה במדינת ישראל שוויון אמיתי בין אזרחיה היהודים לאזרחיה הערבים, ואין בה חוק המבטיח שוויון לכל הישראלים. אסור שהמאבק למען הדמוקרטיה בישראל יסתיים בהקפאה או אף בגניזה של החקיקה המוצעת. יתרה מזו, ישראל לעולם לא תהיה דמוקרטיה אמיתית כל עוד היא ממשיכה לשלוט במיליוני פלסטינים שנמנעות מהם זכויות האדם והאזרח הבסיסיות ביותר. 

במגילת העצמאות של ישראל, שכל כך הרבה אנשים בתנועות המחאה מעלים על נס, ניתן בהחלט לראות הצהרת כוונות וערכים של מייסדי האומה, אשר האמינו שהעם היהודי ראוי למדינת לאום יהודית. אבל הם גם הצהירו על האופי הדמוקרטי של המדינה באופן ברור ביותר במילים אלו: "מדינת ישראל... תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה."

למרבה הצער, כל כך הרבה מהאמירה הנעלה הזאת נשאר על הנייר בלבד. המציאות של ישראל ב-75 השנים האחרונות שונה בתכלית מחזון מייסדיה. זו הסיבה שבמהלך ששת החודשים האחרונים עמלו כמה מאות אנשים בהקמת מפלגה פוליטית חדשה בישראל ושמה "כל אזרחיה", אשר במסמך היסוד שלה היא קובעת: 

שותפות מהותית

שבסיסה אזרחי, חוקתי ושוויוני – מפלגת ״כל אזרחיה". זוהי שותפות לא פשוטה הדורשת להכיל ניגודים עמוקים ולקיים הידברות מתמדת. אנו מאמינים שרק חיבור כזה יכול לשים קץ למציאות של אי-שוויון ולעליונות לאומית הנובעת, בין היתר, מהצגת ישראל כמדינת לאום יהודית בלבד. יחד ניצור מדינה דמוקרטית השייכת לכל אזרחיה ולכל קהילותיה, חברה בריאה ומשגשגת המכבדת כל יחיד וכל קהילה.

שלום

מחויבות בלתי מתפשרת לסיום הכיבוש, לשלום בר-קיימא ולהסדר מדיני צודק המוסכם על שתי הקהילות הלאומיות. הסדרי השלום יהיו מבוססים על זכויות אדם, על שוויון מלא לכל אדם ולכל קהילה בין הירדן לים, על חיבור ושותפות בין שני הלאומים, ללא כפיית פתרון חד-צדדי וללא יצירת הפרדה שמטרתה עליונות לקהילה אחת על גבי האחרת.

חוק

מחויבות לחקיקת חוקה אזרחית ודמוקרטית שתשמור על זכויות כל אזרחית ואזרח, ועל זכויותיה של כל קהילה,

ללא הבדל דת, מוצא אתני, לאום, מגדר, נטייה מינית, או כל הבדל אחר. אנו מתחייבים למאבק בלתי מתפשר באלימות באשר היא ובכל המבקשים לשלול או לאיין זכויות וחירויות של הזולת.

צדק ושוויון

חלוקה שוויונית והוגנת של המשאבים הציבוריים, מדיניות כלכלית אחראית המצמצמת פערים, מקדמת לכידות חברתית, דואגת לכל אדם ולאיכות הסביבה, ומחייבת ייצוג שוויוני במוסדות המדינה.

לאומיות

המרחב שבין הירדן לים הוא מולדת משותפת לשני העמים: ביתם הלאומי של הערבים הפלסטינים וביתו הלאומי של העם היהודי. הכרה במורכבות זו מאפשרת לתת כבוד זהה לזהויות לאומיות, להנכיח אותן במרחב הציבורי ולשמר קשר עם בני הלאום שמעבר לים. הכבוד שאנו רוחשים לזהויות הלאומיות מחייב הכרה אמפטית ורגישה בטראומות של שתי הקהילות, הכרה היוצרת מחויבות לתיקון עוולות העבר מבלי ליצור עוולות ומצוקות חדשות. סמלי המדינה יותאמו לזהותה האזרחית וישקפו את הזהויות המרכזיות בה. כל דבר חקיקה או נוהג מדינתי העומד בניגוד לעקרונות אלה ישונה ויותאם. המדינה תקדם דו-לשוניות עמוקה – מעמד שווה לערבית ולעברית.

כמפלגה איננו משלים את עצמנו שקווי היסוד הללו יתממשו מחר או מוחרתיים; אנחנו מציגים אתגר אינטלקטואלי ופוליטי לאזרחי ישראל ויוזמים מסע לבחינת מיתוסים שהתקבעו בחברה ולשינוי השיח הפנים ישראלי לחזון של אתוס חדש המייצג את כל אזרחיה של מדינת ישראל. כאחד מחבריה המייסדים של המפלגה אני יכול להבטיח כי איננו מבקשים לפרק ולחלק את המחנה הדמוקרטי בישראל; אנו מבקשים לאחד אותו. אני יכול להצהיר כי אנו שואפים לאחד את כוחות הדמוקרטיה האמיתית בישראל ולהבטיח שבבחירות הבאות נתמודד כולנו יחד כרשימה אחת מאוחדת; אנו פועלים להקמת פדרציה או קואליציה של מפלגות פוליטיות קרובות לעקרונות היסוד שלנו. ברשימה של מפלגת "כל אזרחיה" יהיה שוויון בין מרכיביה – יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל (שייכללו בה בזה אחר זה בצורת ריץ' רץ'), וכן יהיה בה איזון מגדרי באופן שישקף את ערכינו האמיתיים. אלה התומכים ברעיונות ובעקרונות האלה צריכים לחבור יחד כדי להבטיח שתנועת המחאה ההמונית הנוכחית למען דמוקרטיה לא תחדל לפעול לפני שנבטיח דמוקרטיה אמיתית למדינת ישראל. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.