שחזור הדימוי המפוברק של הציונות

לומר שאחת המטרות הבולטות של תנועת המחאה נגד תוכנית החקיקה שממשלת ישראל הנוכחית מנסה לקדם, שמטרתה להחליש את מערכת המשפט, היא לא לפגוע בתדמית המפוברקת שהתנועה הציונית ייצרה מעצמה, וכן הפך למקובל על ידי מדינות רבות, כשקול לחשיפת הנסתר, המטרה מהווה מלכתחילה את הדת והדת של מנהיגי תנועה זו, לרבות פוליטיקאים ופעילים.

ניתן להוסיף כי אחת המטרות החשובות ביותר שלהם מתגלמת בשחזור הציונות בטענה שהגנאולוגיה שלה מעידה על כך שמדובר בתנועה לשחרור לאומי של העם היהודי, שהקימה "נווה מדבר דמוקרטי" במדבר האוטוריטרי של המזרח, שעדיין נושא את הקונוטציה של "וילה ביער", כפי שהוא מבטא את השקפת ישראל. ורוב אוכלוסייתה היהודית למזרח התיכון, שם שוררים סביבם ברבריות, הרס, פיגור ופונדמנטליזם, תוך שהם הם רק, ב"כפר" שלהם, מתורבתים ומתקדמים, כפי שחזר אחד מראשי הממשלה לשעבר, אהוד ברק, לאחר האביב הערבי בשנת 2011. הוא זה שחזר לבסוף בכוח לזרקור, כאחד ממנהיגי המחאות נגד התוכנית להחלשת מערכת המשפט.

לרגל 75 שנה לייסוד ישראל, שחל אתמול, שלשום פרסם מאמר בעיתון הארץ, בו סבר כי התוכנית האמורה טומנת בחובה הפיכה נגד הציונות, שכן היא ספינת הצלה שהגשימה את חלום החזרת היהודים למולדתם ההיסטורית. הוא הדגיש כי למרות הסכמי השלום העתיקים עם מצרים וירדן והסכמי הנורמליזציה האברהמית הטריים, שעלולים להתרחב, המזרח התיכון תמיד היה סביבה קשה ועוינת. ישראל לא צריכה לזלזל באיום כלשהו, ועליה להיערך לניסויים עתידיים, כולל איומים מצד איראן, חיזבאללה וחמאס, תוך ציון כי הרשות הפלסטינית מתרחקת יותר ויותר מעמידה בציפיות הישראליות ממנה.

אולי צריך גם לציין שלמרות שדלתות ההפגנות היו סגורות בפני אלה שקוראים לקשר בין התנועה הנוכחית לעתיד השלום על ידי נטישת הכיבוש והאידיאולוגיה שלו, מעט קולות בקרב הישראלים עצמם התגנבו מכלי התקשורת הבלתי רשמיים, המאשרים. שההתעקשות של רוב מנהיגי המחאה והפעילים על מטרת ההגנה על "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", אם היא לא משקפת, לעומק, את הרצון שישראל תהפוך למדינה נורמלית הכפופה לכל מאוחדת. החלטות אומות ולגיטימציה בינלאומית, אז היא תישאר חשודה כסוג ההתעקשות שמטרתה להמשיך ולעקוף את היותה מדינת אפרטהייד, כפי שאושר לאחרונה על ידי כמה ארגוני זכויות אדם בינלאומיים וישראליים, בקשר ישיר עם הקמתה על פשעי טיהור אתני ב-1948 ועם הכיבוש ב-1967.

האם ניתן לומר, לאור זאת, שנושא זה ימשיך להיות נתון לתהליך של הצטברות?... אם הקמת ישראל מזכירה לנו את הנכבה הפלסטינית, אז צריך להיזכר כאן, ולרגל יום השנה לייסוד זה, שהשימוש במונח נכבה בשיח הישראלי הופץ לתיאור מקרים לרוב האסונות הוא עבר תהליך דומה של כניסה דרך חלונות לא רשמיים, ושל צבירה במידה מסוימת. זאת, למרות שננקטו צעדים ממשלתיים ועממיים רבים כדי להתמודד עם עניין זה, ששיאם חקיקת "חוק הנכבה" בשנת 2011, שמטרתו למנוע את הנצחת הנכבה הפלסטינית, ולדכא יוזמות ללמד את המדינה. היסטוריה שונה מהנרטיב הישראלי.

מנגד, ניתן לומר כי ניסיונות ההשתקה הללו שמרו את הנושא בחיים כפצע פתוח שעלול להתלקח בכל רגע. לאמיתו של דבר, למעקב אחר השימושים במילה נכבה בעברית בהגייה הערבית יש מידה אחת של שנינות ואחרת של רצינות. ביניהם, המשורר הישראלי יונתן גפן, שמת השבוע והיה נתון בעבר לפיגוע ימני, בגלל עמדותיו הפוליטיות, תיאר את בחירתו מחדש של בנימין נתניהו ב-2015 באומרו כי "העם בחר שוב מי מבסס את שלטונם על הפחדת העם", בהתחשב בכך שיום הבחירות הוא "קטסטרופה למחנה." שלום"! על "ערב 48"