אני שונא חלוקה... וכמה חסרי בושה המפולגים

(1)

מה אנחנו יכולים לעשות כפלסטינים כדי לשים קץ לפילוג השנאה, שהפך את כל מרכיבי חיינו לאוסף של סיוטים אין סופיים?התשובה קצרה; כלום, לאחר כ(17) שנים לאחר התרחשותו, אנו קרובים יותר להקדישו להפרדה, ואנחנו רחוקים יותר מלהחזיר את האחדות שלנו שאיבדנו בה (רגע של חוסר שיקול דעת), ואת מה שחשבנו ביום התרחשותה. היה רק ענן קיץ שעבר בשמי המולדת, הפך יותר לגורל הכתוב על המצח והעיניים חייבות לראות אותו.

(2)

אנחנו "לא יוצאי דופן", כפי שתיאר אותנו משורר האנושות, מחמוד דרוויש, ביום שבו חרבנו נפלה על חרבנו, והיום אנו מוסיפים כי אנו "חריג לחריג עצמו". חלוקות אירעו במדינות שונות. ודם האזרחים נשפך בידי האזרחים, אבל המצב הזה לא נמשך זמן רב, ועד מהרה הבין שאנשים סבירים מאמינים שזה לא צריך להיות הסוף, והם בחרו לשבת ליד שולחן אחד, והחליטו ב רגע מכונן להפוך את הדף הזה בהיסטוריה של ארצם, אז התרחשה שותפות, ואז המאבק המשותף, החופש, אחר כך שגשוג ושגשוג, חוץ מארצי, כשפוליטיקאים נכנסו לנו לתוך המנהרה הזו ואז הם סגרו עלינו את הדלת , ומאחוריו הניחו סלעים שימנעו מהם להתרגש משאיפותיהם ורצונותיהם של העמים ההמומים.

(3)

כל הניסיונות של "הרצון העממי" לסיים את חלוקת הבושה נכשלו. האישום מוכן (אג'נדה), המועדון מוכן (השבת הסדר על כנו), ההצהרה מוכנה (פלג נוכל), והאישום מוכן (מפר לגיטימציה). במהלך השנים הללו הוקרנו אלפי סצנות על המסכים כדי לשבור את הישיבה. פמיניזם, נוער, סטודנטים, עובדים וכו', כולם קראו להפוך דף לחלוקה, וכולם חזרו הבתים עקובים מדם או נלקחו לבתי מעצר, וכשרואים את כמות השנאה שנשאה מי שבבעלותם האקדח והמועדון, ואת הכעס הקיצוני שלו בזמן שפגע במפגינים על המשך המצב האסון הזה, אנחנו יודעים באותו זמן המשמעות הביטוי האמיתי (דם על דם הוא גשרים).

(4)

החובה הגדולה ביותר של הפטריוטיות הפלסטינית הייתה מיוצגת פעם בהשארת הפלסטיני על אדמת מולדתו, טבילתו בה, ועמידה איתנה בעושרה. כישורים הם שיטה, עקירת צעירים היא אסטרטגיה, ואספקת מדינות אירופה עם רופאים, מהנדסים, מתכנתים, אינטלקטואלים, אקדמאים ומומחי טכנולוגיה היא תוכנית עבודה יומיומית. ואדי, והמוני אזרחים שממהרים להגיב במילה (מובארק) בפלטפורמות המדיה החברתית של צעיר שסוף סוף השיג תושבות ב בלגיה בעמק אחר!!!

(5)

איננו יודעים על כל דגלי העולם למעט דגלם הלאומי של מדינות ועמים, למעט בפלסטין הכבושה, מכיוון שהעולם היה מבולבל כשהיה צפה בתערובת המוזרה של צבעי הדגלים הפרטיזנים, שעברו את צבעי ספקטרום בריבוים, והסתיים בכך שהדורות שכחו את דגל מולדתם, והסתפקו בדגל הפרטיזנים, הנמצאים בנתיב הרמת דגלם, הם מוכנים לרמוס את דגל האומה ועוד. ראשי האזרחים, שכן הבד הצבעוני הפך חשוב יותר משלטון החוק, החוקה, הסיסמאות של האומה וכל מוסדותיה, בעוד העולם מתבונן בדממה ובדריכות בחוויה של העם הזה, שהוא פוליטי ספרים במאה הקודמת שתוארו כאגדה.והנס, שהיום, באמצעות פעולות הצדדים, רוביהם ואלוות חייליהם, הפך ללעג, שבעזרתו מימשו המיוחסים את תוכניותיהם, ו ישן מלא עפעפיים, לאחר שהפכו את חלוקת ההשפלה וההשפלה בפלסטין לדרך חיים..