צבא סודאן, בראשות סגן גנרל עבד אל-פתאח אל-בורהאן , וכוחות התמיכה המהירה, בראשות סגן גנרל מוחמד חמדאן דגאלו, המכונה "המדטי", נלחמים בקרבות עקובים מדם בחרטום ובערים אחרות מאז ה-15 באפריל.

בעימותים נהרגו יותר מ-400 בני אדם ונפצעו יותר מ-3,500, במספר שצפוי לעלות.

מי הם שני הצדדים המתנגשים, ומה המטרות של כל אחד מהם?

על פי בסיס "איזון צבאי פלוס" לנתונים צבאיים והמכון הבינלאומי למחקרים אסטרטגיים (IISS), מספר הצבא מוערך ב-100,000, בעוד שכוחות התמיכה כוללים 40,000.

עם זאת, כמה מומחים מעריכים את כוחות התמיכה בסביבות 100,000, אך הם שומרים על העליונות המספרית לטובת הצבא.

אחרי כמעט שבוע של קרבות עזים, לא נראה שאף צד השיג התקדמות משמעותית בשטח על חשבון האחר.

אלכס דה ואל, חוקר לענייני אפריקה, סבור שלשני הצדדים יש "אותו גודל ואותה יכולת לחימה".

הלחימה פרצה על רקע אי התאמה בין שני המפקדים הצבאיים באשר לשיטת שילוב כוחות התמיכה המהירה בכוחות המזוינים, מתוך ידיעה שאלפי חברי "תמיכה" היו בין קבוצות שהואשמו בביצוע התעללויות המכונות "ג'נג'וויד" שנוצרו. על ידי נשיא סודאן לשעבר, עומר אל-באשיר, שהודח בהפיכה צבאית ב-2019.

אל-בורחאן רצה שתהליך המיזוג יתבצע תוך שנתיים, ויאומצו הקריטריונים לגיוס לצבא. דגלו מצדו דחף להארכה של עשר שנים, כשהמתים ישמרו על שורותיהם לאחר המיזוג.

בעוד שהצבא והכוחות התומכים היו בעבר "חברים לנשק" נגד קבוצות מורדים בנפות סודן, הקרבות הנוכחיים מעמידים אותם לא רק זה מול זה, אלא גם בתחום שהם לא מכירים עד הסוף: חרטום.

עלי פרג'י, חוקר במכון עמק השבר, סבור ששני הצדדים של העימות הנוכחי "נראה שאינם מוכנים לסגת".

הוא סבור כי כוחות התמיכה המהירה "רוצים להאריך את הסכסוך" כדי לדלדל את היכולות המוגבלות של חיל האוויר של הצבא ובכך לפרק מנשקו נשק בסיסי מידי הצד שכנגד, שהוא השליטה בשמיים.

מנגד, הצבא - לדברי החוקר - רוצה "להחליש את כוחות התמיכה המהירה בהקדם האפשרי", בהתחשב בכך ש"אם הצבא ישחרר לחצים, כוחות התמיכה יכולים להחזיק מעמד לתקופה ארוכה יותר".

ג'יהאן הנרי, עורך דין אמריקאי המגן על זכויות אדם ועוקב אחר תיק סודן, מזהיר מפני יותר מ"תרחיש קטסטרופלי" אחד.

בין התרחישים הללו ניתן למנות "ניצחון הצבא ואל-בורהאן וחבריו התקינו מחדש את האיסלאמיסטים של המשטר הקודם", והלחץ הבינלאומי התעלם מהם, כפי שעשה הצבא בעבר בשנות המצור בעידן אל-בשיר, אשר הקים משטר אסלאמי-צבאי עד להפלתו.

והנרי מאמין שהם יכולים להיעזר ב"מראה דק, כמו למנות כמה אזרחים בעלי ברית איתם".

באשר לתרחיש האפשרי האחר, הוא שכוחות התמיכה המהירה לא יועברו בקלות, והם יוכלו להאריך את הסכסוך על ידי ברית עם קבוצות מזוינות אחרות במחוזות הרחוקים מחרטום.

תפקידים אזוריים ובינלאומיים רבים הצטלבו במשברים בני עשרות השנים בסודן. משלחות דיפלומטיות וארגונים בינלאומיים ארגנו שיחות, לפעמים בין לוחמי חרטום לדרום סודאן כדי לחלק את המדינה, ובפעמים אחרות בין אזרחים לצבא כדי לחלוק את השלטון לאחר ההפלה של אל-בשיר.
המשבר הנוכחי אינו יוצא דופן.

השכנה הצפונית, מצרים, בעלת השפעה חזקה, "תומכת בצבא ויש לה אינטרסים בסודאן, במיוחד בכל הקשור למימי הנילוס ולמגזר החקלאי", לדברי הנרי.

באשר לשכנה מדרום, אתיופיה, "יש לה אינטרסים משלה, כולל התמודדות עם מצרים", ולכן עשויה לבחור לצדד בכוחות התמיכה המהירה, לפי אותו מנתח.

הנרי גם מציין כי איחוד האמירויות, "התומכת בדגלו בגלל שהשתתף בקואליציה הצבאית בראשות סעודיה (ואשר כללה את אבו דאבי) בתימן, אולי סיפקה ל-RSF נשק".

ממערב, מדבריות צ'אד ולוב, הגובלים במעוז דאגאלו, אזור דארפור, מהווים מעברים פוטנציאליים לתחמושת ושכירי חרב.

והמחקר "קבוצת המשבר הבינלאומית" הזהיר כי "גם אם הצבא ישוב בסופו של דבר את השליטה בבירה ודאגולו ייסוג לדרפור, עלולה לפרוץ מלחמת אזרחים", ואיתה "אפשרות של ערעור יציבות במדינות השכנות: צ'אד, הרפובליקה המרכז אפריקאית, לוב ודרום סודן, שכבר מושפעות ברמות שונות." של אלימות".