עורכת הדין לענייני אסירים ואסירים לשעבר, חנן אלחטיב, העבירה, לאחר ביקורה אצל האסירות הנמקות בכלא דמון , מסר לרגל יום האסיר הפלסטיני, שחל ב-17 באפריל בכל שנה. .

הנה הטקסט של ההודעה:

"ביום האסיר, אנו מאחלים חופש לכל האסירים, ותהיה עמידה רצינית למען אסירות ואסירים , ושנגרור חופש כי זו זכותנו, כפי שהזכות נלקחת ולא ניתנת".

"אנו קוראים לכל המנהיגים והסיעות לפעול ולהפוך את תיק האסירים בראש סדר העדיפויות".

"אנחנו לא רוצים לפעול למען האסירים באירוע מיוחד. אנחנו מבקשים שתהיה דאגה מתמדת לנו, למשפחות שלנו ולמשפחות שלנו, ושתהיה כוונה לשחרר אותנו. המטרה שלנו היא צודקת ו נמאס לנו מססמאות".

האסירה, יסמין שעבן, הקדישה את המילים הללו לכל האסירות, לזכר היום:

ביום האסיר נכתוב סיפורים ואנקדוטות, נכתוב היסטוריה שנכתבה על פי שנות החיים ונכתבה על פי רצונו של עם שהקריב את הדבר היקר ביותר שהיה לו חירותו, נכתוב סיפור בשם פלסטין, על אהבת ארץ שמסרבת לקום עם כל מה שבה מתו בבית הקברות של כבוד וכבוד ללא פרידה וללא משפחה, הם מתו עם תקווה לעתיד קרוב לשלוט באפוס החירות, נכתוב על פסקי דין שנאמרו בסיפורים דמיוניים, נכתוב על נשות ההיסטוריה שעמדו איתנים נגד הכובש ועשו מתאייהם בתי כבוד ונדיבות, מתריסים לרצונם ומוכיחים לכל העולם שהם כן. הם אינם מספרים שניתן לספור, אלא הם מהפכה שמובילה אומה למצוא בה חירות אבודה. מעמקי בתי הכלא נכתוב על גורי פלסטין שגדלו לפני זמנם ונשאו על עצמם מסר של כבוד וכבוד להגיע לכל העולם, להגיד אנחנו כאן וזו ארצנו, ומה נלקח מאתנו בכוח יחזרו בכוח נכתוב על אפוסי השבי, על מהפכה שעשו גיבורי המשפחות, על קורבנות שנכתבו במים ובמלח, לחטוף את זכותם להישאר למרות אפו של הגזלן, אנחנו יכתוב על שמש אבודה מאחורי גדרות וחומות כלא, על לילה בלי ירח וכוכבים, על עצים, על נטיעות, על אדמת המולדת, על פרטים אנחנו מתגעגעים אליה, אבל היא כלואה בליבנו כמו גופנו הכלוא נכתוב על געגוע, על אהבה לרחובות וסמטאות הנתיבים שלנו שאבדו בזיכרונותינו. נכתוב על ריח הלחם והקפה. נכתוב ונכתוב ונכתוב עד שהעט יתייבש. החופש עולה. לקום, מלא תקווה לפגישה בקרוב, כפי שאמר בני איברהים, "פלסטין תושב." למענך, הו פלסטין, פי אלף.