תנועת השבויים הפלסטינית בתקופתה

מתחת לקשתות הדם; מג'נין ונבלוס לירושלים ועזה, ולאורך המולדת, ומתחת לשמי החודש הקדוש, וביום התנועה השבויה, שהפכה את החופש לחופשי, שהוא אחד משמות פלסטין, יום תנועת שבויים זורחת מהשמש וההרים של הארץ, פני האוזניים, חיטת הערבות והבוץ של השדות. בית הסוהר פסל את קומתה, ובאו שירי תקווה ובלתי אפשרי, לאחר שנשמתה שלחה שליה נשים בהריון התייבשו על סלע העמק, ואחרי שפזרה אותו על חבלי הלילה בתאים הבודדים.

תנועה זו גמלה את אבלה לפני הבכי, והפכה אותו לאגרופים שהלמו בלילה, והיא נשארה עם חוג הכפר מוקפת בקריאות, למרות המצור, האלימות וההתעללות בהן.

עורקי גן עדן וגיהנום לא הוסרו מבגד סיפורם, וזהב עורקיהם היה צלצול פעמוני הערנות והתפילה.

היא חרב בשר, וסערה אורבת במדרגות העלייה לענן, והיא מפזרת ברק על השדות.

התנועה השבויה, המטהרת, המאוחדת, שפיזרה את אבק הריבועים בדובדבנים, היא ניצוץ האש שהציתה מקופסאותיה, והגחלת המצוררת עליה ברעב, בהגבלות, בבידוד, בטרור, באיומים ובגז. מנזל את הבושה. והרוח היא ניחוח חולצותיה הכהות, שזופות בדם התנגשויות.

אם הוא זועק, היערות מתנשאים מאחוריו, להיות עד לאביב ולחתונות הקרובות, לרצון החופשיים למרות החומות, ולצעדת השבים לארצם הראשונה, מהמחנות, הדלק. של המהפכה ועד להוכחה של הזכות הבלתי ניתנת לערעור.

אולי תנועת השבויים הייתה הראשונה שהתעלתה מעל הקטגוריות של חלוקה חשדנית, אוצר המילים של חיפוש עצמי וכל מה שהאנשים ההזויים הציעו לחוסר הסכמה וחוסר הסכמה. היא חוזרת מהעימות לטירה.. כל הדרך לישועה ושוברת את הדלתות הכבדות המלאות בכדורים מטורפים וכלבים.

הרחק מסדקים, צבע פלג וקונפליקט של דגלים, פלסטין היא אוצר המילים של תנועת השבויים, שנצמדת כמו אש משתוללת במצפונה, או כמו נרקיס חורפי בליבה.

תנועת השבויים היא ההר שלנו, המשתרע מהכרמל עד עיבל ואל-עשור עד חברון, הנגב ורפיח, אלו שמותיהם של הפדיינים שעקבנו אחר צעדיהם המבריקים בבואם ממחנות הפליטים.

היא התמודדה עם עוול אסטרטגי חמור, ולכן היא סיפקה אנוסים ושבועות של רעב וצמא כמלח לפצעי השמש, ושברה את החושך האכזרי ואת הצער שמסביב, ונשארה מתחת למנורת המטריה הלאומית שלה, שנתנה חסות לכל חריצות ו מגוון החזונות האינטלקטואליים והפוליטיים, עם אלגנטיות, קדושה ונוחות.

ובקרוב נראה את נשרי האסירים מתרבים בשקיות ובתקופות, דוגמניות שהשתתפו, בשנות חייהם, בשחרור הארץ והעם, אך הם זקוקים לטיפול מתמשך ולחיזוק המשמעות העמוקה של האחדות, ולהציע הצעה. כל הצורות האפשריות לתמוך בקמפיינים לשחרורם, ולפעול לשימור הישגיהם, לראות את האסירים נכללים במדרגות הזמן הפנוי הקרוב, כי הם נלחמו בחזית לא מדכאת, החל בחזית הכיבוש וכלה ב חזית ההישרדות, ההתנגדות, ההתנגדות לניכור, מיגור המודעות וההשפלה.

היא טהורה, בריאה וכנה, שפוליטיקה מפתה לא קיללה אותה, ולא חובקה על ידי רוחות רפאים בגלימותיה השחורות האפופות בתהום האפלה.

זוהי תופעה יוצאת דופן עד כדי אגדה מחודשת.

אולי היום הזה, יום האסיר, אובססיבי ליצור חזית קוהרנטית יותר לתמוך בגברים, נשים וילדים האמיצים האלה, עד שהרימון יאיר, יום חתונות החופש שלהם, והם ישנים על כרית של נחת ו שלמות, כך שהם חולמים על חתונה, פגישה ותמימות.

תנועת השבויים לא השתנתה, עד כדי כך שהפוליטיקה והמשתנים כפו אותה על מסלולי חובה, או הובילו אותה לנתיבים הזקוקים לתיקונים אחראיים, אבל אנחנו עדיין שואבים ממנה את המורל ואת אוצר המילים של עבודה מאוחדת ורצינית למען אלוהים ולמען מדינה. היא זו שמלטפת את הגדילים העייפים, והיא התשושה והמתה, ונשארת מקיפה אותם בצללים של חזרה לרחם הראשון של התקווה, כמיהה לתמונה הראשונה שתתממש בקרוב.

הם השליכו רעל בבאר שלו ובמימיו, וזה הפנה אותו לזמזם ולסלסביל.

והיא הבטוחה שזוכה משנאה.

הכיבוש לא רק שלא הצליח להרוג אותה או לרוקן אותה.. אלא שבדמה ובדמעותיה האירה את הסצנה על כל היבטיה, ו"הניצחון הוא בעל ברית של המתורבתים".

עצרתי מול זיכרונות נעימים, קשים ומהירים איתה, וניקיתי את ימינו בתוך הביוגרפיה הקשה שלה, אז הבנתי שיש לה דפים לבנים בספר המשפחה הפלסטינית הטובה שלה.

אנו משתחוים בפני תנועת השבויים כי היא אם החופש, וכי היא בת הכבוד, מלכת אחיה הנכבדים והמבצר שאיש לא כבש.

ואיני אומר לאסירים אלא שאתה גדול ממוות.

ואני אומר לך תודה כי היית ועודנו בינינו, ותודה על האדמה הזאת שאנחנו עומדים עליה, או יושבים איתך על השטיחים שלה.
וברכות לך, תהילה עד ישועה, שמות המדינות השבות.