זו השנה השנייה ברציפות, אווירת ההכנה, ההכנות והשמחה בחודש הרמדאן המבורך נעדרה מבית משפחת סובח בכלל והאם, רג'אע ערפאת סובח בפרט, בהיעדר בנה השהיד. יוסף סובה (בן 17), ומעצרו של הכיבוש את גופתו, והיא אומרת: "חודש הרמדאן הוא אירוע דתי ונכפה עלינו ואנחנו מקיימים את הטקסים הדתיים שלו, אבל היום זה שונה בחיינו, אז אין שמחה ורוח כלל, שכן הרמדאן הנוכחי קשה יותר, ולא הייתה אווירת רמדאן של שמחה או קישוט לאור מות הקדושים של יוסף ומעצרו של גופו, שכן הוא קדוש מעונה ואסיר. אותו זמן.

והוסיפה: "לפני הוצאתו להורג נהגנו לחגוג ולהכין, והוא עזר לנו להכין קישוטים והדלקות, ושמח ושמח כמונו, וחלק איתנו את המפגשים בשולחנות הסוחור והאיפטאר, והיה תמיד להוט לשבת לידי, ואז הוא הצטרף לחברים ושוחח איתם".

והיא ממשיכה: "אני עדיין זוכרת את הלהיטות שלו למלא את בקשותיי, ואת שאלתו המתמדת לגבי הצרכים שלי להתייחס אליהן, שכן הוא נבדל באהבה, נאמנות, צדקנות וציות להורים, ובנוכחותו נשמע קול. , שמחה וחיים בביתנו, ואהבת כולם אליו".

מאז היום הראשון של חודש הרמדאן, מיהרה האם הסבלנית להכין תמונה גדולה של יוסף, והקימה אותה על הקיר באמצע ביתה, ישירות מול ספר האיפטר, כדי שיהיה, כמו היא אומרת: "נוכח תמיד איתנו ומולנו, לתמוך בנו ולהקל על כאבנו, בסירוב הכיבוש למסור לנו את גופו, ולבלות את לילות החודש הקדוש, בתפילה ובתחנונים. לריבונו של עולם, להשיב לנו את גופו וחירותו מקברי המספרים.

היא הוסיפה, "העצב שלי גובר בכל פעם ששאלותיה של בתי הצעירה יקות חוזרות על אחיה, ולמה הוא עצור במקררי הכיבוש ואין לו קבר כמו שאר הקדושים? הלשון שלי לא מסוגלת לענות לה. שאלות כי התשובה שלה קשה יותר".

זכרה של האם, רג'אע, הזכיר את פרטי השעות האחרונות לפני העלאת יוסף בבוקר 26-9-2021, ואמרה: "הוא חזר הביתה ואכל ארוחת ערב, נכנס לחדרו וישב כאילו אני. שומרים עליו, מעודדים ושוחים עד ששמע קולות פיצוצים ויריות לאחר שכוחות הכיבוש הסתערו על בורקין , אז הלכתי אליו והרגעתי שהוא לא עזב".

היא מוסיפה, "ישבתי עם אבא שלו בעקבותיו כדי שהוא לא יעזוב, אבל פתאום הוא נעלם. אני לא יודעת איך הוא יצא מהבית במהירות. אבא שלו ניסה להחזיר אותו, אבל הוא הלך לעימותים שהיו עזים ושונים מהימים הקודמים. נשארתי מחכה לחדשות, ואני מתפלל לריבונו של עולם שיגן עליו ועל כל הגיבורים כמוהו".

בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר התקיימה השיחה האחרונה בין יוסף לאביו, שביקשו ממנו לחזור ולהגן על עצמו, לאור הכיבוש הנרחב בעיירה, בעוד אמו מתקשרת עם חבריו, דוחקת שיטפלו בו, לאור המתח שלה בכל פעם ששמעה קולות של כדורים וחדשות על פציעות.אבל היא לא ידעה עד שהשמש זרחה עם מותו.

עדים מספרים שיוסף קידם את הדרגות בעימותים עם הכיבוש, באומץ ובאומץ לב, כאשר אחד מחבריו, לוחמי ההתנגדות, נפצע מכדורי הכיבוש בכף רגלו, ונפל ארצה מכוסה בדם, יוסף משך. האקדח שלו, המשיך בנסיעה, ותקף את החיילים מנקודת אפס, אז הם ירו בו, ולמרות הפציעה ברגליו הוא התריס. החיילים המשיכו לירות עד שפגעו בו במספר כדורים על כל גופו, אז הוא נפל קדוש מעונה, ואז הם עצרו את גופתו ולקחו אותה איתם.

לאחר שתקף את יוסף, היו דיווחים סותרים על גורלו, משום שהכיבוש לקח אותו איתו במהלך נסיגתו, ואמו מספרת: "חיינו סיוטים של טרור כי הכיבוש הסתיר את גורלו, ואחרי אחר הצהריים הוא הודה שעשה חוסל והוצאו להורג.מה שביקשו קיבלו ואחרי זה לא ידעתי מה קרה לי בגלל אימת ההלם.

והיא מוסיפה: "גופו מוחזק בכאב הכי גדול, זכותנו לקבל אותו ולקבור אותו, והמעצר שלו הוא פשע. הגיבורים שלנו לא קפואים לשים אותם במקרר שלהם. זה חלק מהעונש ונקמה. אנו רוצים שגופו ינוח בקברו, ולבנו הדואב ינוח, ונשאר להמתין ולהתנגד עד חתונתו בחתונה פטריוטית ונחבק אותו." ונפרד ממנו לשלום".