כבר 23 שנים שמשפחת עקל נעדרת בכל הזדמנויות, במיוחד בחודש הרמדאן המבורך, בנה השבוי, מוחמד ג'מאל סלים עקל, שנידון למאסר עולם 17 פעמים, כך ששוררת בה אווירה של עצב וכאב. החיים וביתה בעיר ג'נין , אבל כדי לשבור את מעגל הסבל, והבעת אמונה באלוהים ודבקותה בתקווה חדיג'ה, האם בת השישים, חדיג'ה "אום עלא", נלהבת ממנו. נוכחות בכל שולחן ארוחת בוקר וסוחור, אז היא יושבת במקום המיועד לו ולצידה תמונה גדולה שלו, ולפני שאוכלת את ארוחת הבוקר שלה, היא מנשקת אותו ומתקשרת אליו, ומשתפת את משפחתה, במיוחד את אביו החולה, תפילה ותחינה לריבונו של עולם שיכבדו בהקלה קרובה.

והיא אומרת: "לא משנה כמה זמן היעדרותו, וכמה כבד כאב הפרידה שלו, ועוול הסוהר והכיבוש מתגבר, רוחו של מוחמד תבוא איתנו, וברוך ה', בקרוב, הוא יבוא. לקשט את חיינו, את האירועים שלנו ואת שולחנות הרמדאן הקרוב בחופש שלו ובחזרתו אלינו".

מאז תחילת חודש הרמדאן המבורך, רוחו ונשמתו של האב, ג'מאל עקל, מסרבים לאכול אוכל כמו כולם, אלא לשמור על חייו לאור סבלו ממחלה כרונית שפגעה בבריאותו ובתנועתו. עד שהתחיל להשתמש בכלי לעזור לנוע, ולהמשיך לעמוד להנאת הכבד שלו, שהוא מחשיב "הכל".חיים", הוא נאלץ לקחת קצת לשם רפואה.

ואביו אומר: "בכל פעם שהגיע הזמן לשבור את הצום, אשתי לא מפסיקה לבכות ללא הרף, יומם ולילה בגלל היעדרו של מוחמד נווארה, החיים, הרוח והפרח של הבית.

הוא מוסיף, "אנחנו חיים ברגעים הכי קשים של חודש הרמדאן. במקרים רבים אנחנו מאבדים את היכולת לאכול, הבן שלנו, וכל האסירים נשללים מהכל, במיוחד החופש".

והוא ממשיך: "איך הלב והמצפון שלנו יכולים לקבל אכילה ולחיות בנוחות כשהגיבורים שלנו מבזבזים את חייהם בבתי הכלא הכיבוש שגנבו את חייהם? ובכל יום שעובר ברמדאן, הסבל שלנו מחמיר, ואין לנו אלא סבלנות ואורך רוח. תחינה לריבונו של עולם".

אפילו הסיפורים והסיפורים של הרמדאן שמספר האב, עכ"ל, לנכדיו שאינם מכירים את דודתם ודודו, בגלל מדיניות הכיבוש הלא צודקת. זה מעורר בנו נחישות ותקווה. מאז היוולדו הוא בולט בלבו הגדול הוא היה חיבה ושונה מהדור שלו, הוא השני במשפחתנו המונה 11 חברים, סיים את לימודיו עד כיתה ח' ועזב את החינוך כדי לעזור לי, עקב מחלה, לפרנס את המשפחה.

אמו של השבוי מוסיפה: "בעלי סובל מקריש דם כבר 35 שנה ומצבו הבריאותי קשה. הוא הקריב את עתידו כדי לחלוק את הטיפול במשפחה, שתמיד הייתה מטרה של הכיבוש, במיוחד בראשון. אינתיפאדה. בן דודו מאהר עומר עקל, המנהיג הבולט של תנועת הפתח, נרצח על ידי כוחות הכיבוש". בשיא נעוריו לאחר שחרורו מבתי הכלא של הכיבוש.

והיא ממשיכה: "אף אחד במשפחה לא נחסך מעצרם של בני דודיו, אחיו של מאהר עקל, ומוחמד קאסם עקל, וקרובים נוספים שלנו. אפילו עלא, הראשון מבין בני, נעצר, ותמיד חווינו המרירות של הסבל בשערי הכלא, או בגלל הרדיפה של הכיבוש אחריהם".

האם, אום עלא, מספרת, "לאחר פרוץ אינתיפאדת אלאקצא, מוחמד הושפע מהנוהגים והפשעים של הכיבוש, ולכן השתתף בעימותים ובצעדות, ובהסלמה של הדיכוי הישראלי והעבר הבאות. נפילת הקדושים, הוא נעשה מעורב בהתנגדות המזוינת בסתר".

היא מוסיפה, "לא שמנו לב לשום דבר לגביו. הוא עבד ביום עם אביו, ובלילה הוא התגנב עם חבריו כדי להצטרף אליהם בהתנגדות לכיבוש בשתיקה. הוא גם השתתף בקרב על מחנה ג'נין באפריל. 2002."

והיא ממשיכה: "אחרי הטבח גילינו שמוחמד נמצא בלב הקרב. הוא השתתף בעימות עם הכיבוש ונמלט ממוות וממעצר. רבים מחבריו סיפרו לנו על גבורתו ומאבקו".

זמן קצר לאחר קרב "אפריל" פשט הכיבוש על בית משפחתו של מוחמד, והחל לרדוף אחריו, והפשיטות והמארבים חזרו על עצמם, אך הוא סירב להיכנע, במיוחד כאשר המערכה לרדוף אחריו התגברה לאחר הנאשם בכיבוש. על מעורבותו במספר פעולות קומנדו, ואמו מספרת: "המרדף נמשך עד שהוקף ונעצר במבצע מיוחד גדול בבוקר ה-2/12/2002, והוא שהה תקופה ארוכה במרתפים של חקירה בעינויים בכלא אל-ג'למה, והרגעים המאושרים בחיי היו כשראיתי אותו בחיים לאחר מעצרו, אבל הנהלת הכלא הטרידה אותנו, והמשיכה לתקוף אותו ולהעניש אותו בבידוד, ובמהלך זה הוא נידון ל מאסר עולם 17 פעם אחת".

מוחמד לא סבל מבעיות בריאותיות לפני מעצרו, ואמו מספרת: "במהלך החקירה ולאחריה החלה להידרדר במצבו הבריאותי, והוא סבל מכיב בבטן וסירבו לטפל בו".

והיא מוסיפה: "הוא עמד בגבורה ובאתגרים, והוא וחבריו האסירים עדיין נלחמים בקרב החירות, וכולנו עומדים איתם. בתי הכלא והמשפטים לא מפחידים אותנו. הילדים שלנו הם גיבורים והם בחרו בדרך של נאבקים למען חירות עמם, והם מבינים את התוצאה: מות קדושים או מאסר, אז ריבונו של עולם כיבד אותם בבריחה משיטות המוות שהכיבוש שולט בו וכתב להם חיים חדשים, שבמהלכם הוכיחו. שהם חזקים יותר מהכיבוש ובתי הכלא שלו".

והיא ממשיכה: "מוחמד שימח אותנו בהשלמת השכלתו וסיום התואר הראשון, וכאשר קיבלתי זאת ממנו במהלך פסטיבל גדול, הרגשתי שעת השמחה הגדולה קרובה, והמסר שלנו אליו ול" אסירים זה ברכות וברכות ברמדאן, ותפילה מתמשכת עד שבירת הסורגים ואנחנו שמחים בחירותם בחג הבא, כך שהמשתה יהפוך לשני חגים".