מי ישכתב את כללי המזרח התיכון?

במזרח התיכון, מלחמות אינן רק עימותים צבאיים, אלא צמתים מכריעים שבהם מחולקים מחדש השפעות, מוגדרות מחדש סדרי עדיפויות, ומעוצבים תווי השלב הבא. לכן, השאלה המתבקשת היום אינה: מי ביצע את המכה האחרונה? וגם לא: מי יגיב עליה? אלא השאלה העמוקה והמשפיעה יותר היא: מי ישכתב את כללי המזרח התיכון? מה שמתרחש בין ארצות הברית לאיראן חורג מלהיות משבר צבאי או עימות ביטחוני חולף, אנו עומדים בפני מאבק סביב צורת מאזני הכוחות שיקומו לאחר סיום סבב זה, והגורם שיהיה לו הכוח להשפיע על אמות המידה של הביטחון וההשפעה בשנים הקרובות. המכות הצבאיות, יהיו מדויקות ככל שיהיו, אינן אלא כלים במערכה פוליטית רחבה יותר הנוגעת לעיצוב מחדש של הסביבה שבה תתקיים כל הסדרה עתידית. מכאן, נראה שרבות מהקריאות שקועות במעקב אחר המכות והתגובות, בעוד שהן מתעלמות מהשאלה החשובה ביותר: מה מכות אלו רוצות לייצר מבחינה פוליטית? ביחסים בינלאומיים, פעולות צבאיות אינן תמיד מטרה בפני עצמן, אלא לעיתים קרובות משמשות להכנת מציאות חדשה, ורק אז מתחילים המשא ומתן ממנה. שינוי זה אינו חדש לחלוטין, אך הוא הפך ברור יותר בשנים האחרונות. בעבר, השימוש בכוח הגיע לאחר כישלון המסלול הפוליטי, אך כיום כלי הלחץ הצבאי הפכו לחלק מניהול הפוליטיקה עצמה. מדינות מסדרות מחדש את מאזני ההשפעה בשטח, ואז עוברות לשולחן המשא ומתן מעמדה שונה. כך, הפוליטיקה והכוח אינם נעים עוד בשני קווים נפרדים, אלא נעים יחד במסלול אחד. ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון מציגה עדויות ברורות לכך. מלחמת 1967 שינתה את מאזני הסכסוך הערבי-ישראלי למשך עשורים, בעוד מלחמת אוקטובר 1973 עיצבה מחדש את הסביבה הפוליטית שהכשירה מאוחר יותר את הסכם קמפ דייוויד. לאחר שחרור כווית ב-1991, התבססה הנוכחות הצבאית האמריקאית במפרץ כאחד מעמודי התווך של ההסדרים הביטחוניים החדשים, בעוד פלישת עיראק ב-2003 הובילה לחלוקה מחדש של מרכזי ההשפעה באזור ופתחה את הדלת לשינויים שהשפעותיהם הפוליטיות והביטחוניות עדיין קיימות עד היום. בכל התחנות הללו, המלחמות לא היו רק קרבות, אלא רגעים שעיצבו מחדש את מסלול האזור. ולמרות הדמיון בין תחנות אלו למשבר הנוכחי, קיים הבדל מהותי. במלחמות קודמות, ההסדרים החדשים התגבשו לאחר הפסקת הלחימה, אך כיום, עיצוב מחדש של הזירה האזורית מתרחש במקביל להמשך העימות עצמו. בכך, המלחמה והפוליטיקה הפכו לשני מסלולים מקבילים, ולא לשני שלבים עוקבים כפי שהיה במשברים קודמים. קריאה זו עולה בקנה אחד עם מה שהציג הנס מורגנטאו, אחד מהתיאורטיקנים הבולטים של האסכולה הריאליסטית, כאשר ראה שהפוליטיקה הבינלאומית מבוססת, במהותה, על מאבק מתמיד בין אינטרסים בהיעדר סמכות בינלאומית עליונה. אולם, התמונה הנוכחית הולכת רחוק יותר; התחרות אינה סובבת עוד רק סביב החזקת כלי השפעה, אלא סביב היכולת לעצב את אמות המידה שישלטו בשימוש בהם במהלך השלב הבא. כאן עולה השאלה שמובילה את שאר התמונה: אם וושינגטון שואפת לעצב מחדש את המשוואות הללו, כיצד טהראן רואה את המשבר? והאם היא יכולה לשמור על מעמדה האזורי מבלי להידרדר לעימות כולל שאף אחת משתי הבירות אינה מעוניינת בו? אם וושינגטון רואה בעימות זה הזדמנות לייצב מחדש את מאזני הכוחות האזוריים, הרי שטהראן רואה בו מאבק למנוע כפיית מאזני כוחות חדשים על חשבונה. מכאן, מהות הסכסוך אינה טמונה בהחלפת מכות, אלא במאבק על מי שיש לו הזכות לעצב את השלב שיבוא אחריהן. ארצות הברית רואה את המשבר מנקודת מבט החורגת מהתגובה לתקיפה או הגנה על כוחותיה הפרוסים באזור. העניין, במהותו, נוגע לייצוב מחדש של מאזן אזורי שוושינגטון רואה שנפגע בשנים האחרונות. לכן, השימוש בלחץ צבאי אינו מכוון להשגת ניצחון צבאי מסורתי, אלא להעלאת עלות כל מהלך עוין, ולשיפור עמדת המיקוח לפני חזרה לכל מסלול פוליטי. ביולי 2026, אישר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כפי שדווח על ידי סוכנות רויטרס, כי ארצות הברית תמשיך לכוון למה שהיא רואה כאיום על כוחותיה ועל חופש השיט, תוך השארת הדלת פתוחה למשא ומתן אם איראן תשנה את התנהגותה. גם הפיקוד המרכזי האמריקאי (CENTCOM) הודיע על ביצוע תקיפות שתוארו כהגנתיות, וקשורות להגנה על הכוחות האמריקאים וביטחון נתיבי השיט. אך חשיבות הצהרות אלו אינה טמונה רק בממד הצבאי שלהן, אלא במסר הפוליטי שהן נושאות. הממשל האמריקאי מנסה לבסס משוואה לפיה כל משא ומתן עתידי יתקיים על פי מאזני כוחות שונים מאלו שקדמו למשבר, וכי ההתפתחויות בשטח הפכו לחלק מיצירת המציאות הפוליטית, ולא רק אמצעי ללחץ זמני. איראן, לעומת זאת, קוראת את התמונה מנקודת מבט שונה. היא מבינה שכל נסיגה מתגובה עלולה להתפרש פנימית ואזורית כנסיגה ממעמדה, ועלולה להשפיע על תדמית ההרתעה שהיא פעלה לבסס במשך שנים. מנגד, היא מבינה שהידרדרות לעימות כולל עם ארצות הברית עלולה לפתוח את הדלת לעלות צבאית, כלכלית ופוליטית שקשה להכיל. לכן, האסטרטגיה האיראנית נראית מבוססת על השגת איזון מדויק ביותר: הוכחת יכולת תגובה, מבלי להגיע למלחמה פתוחה. זה מסביר את אופי רבות מפעולותיה ומסריה במהלך המשבר הנוכחי. האירוניה היא ששני הצדדים מצהירים שהם אינם רוצים מלחמה כוללת, אך כל אחד מהם משתמש בכלים שעלולים להוביל אליה אם יוערכו לא נכון. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות למלחמות שלא החלו מכיוון שמישהו תכנן אותן, אלא מכיוון שכל צד חשב שהצד השני ייסוג ברגע האחרון. אך התמונה אינה כה פשוטה. השאלה האמיתית אינה עוד: למי יש את הנשק המתקדם ביותר? אלא: מי יכול לנהל את ההסלמה מבלי לאבד שליטה עליה? מכיוון שהחזקת כלי לחץ אינה בהכרח אומרת יכולת שליטה בתוצאותיהם, וגם העלאת רף המסרים הצבאיים אינה מבטיחה תמיד הגעה של המסר הפוליטי המיועד. משבר זה אינו מתרחש בחלל בינלאומי. המעצמות הגדולות מבינות שכל התפרצות במזרח התיכון תהיה לה השלכות ישירות על ביטחון האנרגיה, הכלכלה העולמית, שרשרות האספקה, ואף על מאזני הכוחות בין המעצמות הגדולות. לכן, רוב הבירות המשפיעות אינן שואפות להרחיב את המלחמה, אלא מנסות לנהל את רמת ההסלמה ולמנוע ממנה לחרוג מגבולות מסוימים, תוך כדי שכל צד ממשיך לשפר את עמדתו הפוליטית. בהקשר זה, אישר מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, על פי סוכנות רויטרס, את תמיכת הברית בזכותה של ארצות הברית להגן על כוחותיה ועל האינטרסים שלה, מבלי להכריז על מעורבות נאט"ו כברית צבאית בעימות. עמדה זו משקפת הבנה מערבית שהרחבת הסכסוך עלולה להטיל עלות אסטרטגית החורגת מכל רווח צבאי פוטנציאלי. וזה מסביר מדוע התמיכה המערבית בוושינגטון אינה בהכרח משקפת רצון לצאת למלחמה פתוחה, אלא משקפת הקפדה על הגנה על אינטרסים אסטרטגיים, תוך הימנעות מהידרדרות לעימות שקשה לשלוט בתוצאותיו. לכן, מה שמתרחש היום אינו מרוץ למלחמה, אלא מרוץ לקביעת תנאי השלום שעלול לבוא אחריה. ומי שיצליח לכפות את משוואותיו במהלך שלב זה, יהיה בעל היכולת הגדולה ביותר להשפיע על צורת המזרח התיכון שייוולד לאחר מכן. העימות אינו מוגבל לזירה הצבאית, ישנה זירה נוספת שאינה פחות חשובה, והיא זירת הלגיטימציה. בכל משבר בינלאומי גדול, מדינות אינן מתחרות רק על כפיית עובדות, אלא על כפיית הנרטיב המעניק לעובדות אלו כיסוי פוליטי ומשפטי. סעיף 2(4) למגילת האומות המאוחדות אוסר על שימוש בכוח או איום בו נגד שלמות טריטוריאלית או עצמאות פוליטית של מדינות, בעוד סעיף 51 מעניק למדינות את הזכות להגנה עצמית אם הותקפו חמושות, עד שמועצת הביטחון תנקוט בצעדים הנדרשים. אולם, הבעיה אינה טמונה בטקסטים עצמם, אלא באופן פרשנותם ויישומם בפועל. ארצות הברית מסתמכת על זכות ההגנה העצמית והגנה על כוחותיה והבטחת ביטחון השיט הבינלאומי, בעוד איראן רואה בתקיפות בתוך שטחה הפרה של ריבונותה ושל עקרון איסור השימוש בכוח. בין שתי עמדות אלו, החוק הבינלאומי נשאר נוכח, אך פרשנותו מושפעת לעיתים קרובות ממאזני כוחות באותה מידה שהיא מושפעת מהטקסטים המשפטיים. וכאן מופיע הפער בין התיאוריה למעשה. החוק הבינלאומי אמור להטיל מגבלות על השימוש בכוח, אך המציאות חושפת כי יכולתן של המעצמות הגדולות לכפות את פרשנותן לכללים המשפטיים גדלה ככל שיכולתן של המוסדות הבינלאומיים לכפות את החלטותיהן יורדת. זו אינה ניסיון להצדיק מציאות זו, אלא להבין את מנגנון פעולת המערכת הבינלאומית כפי שהיא, ולא כפי שהיא צריכה להיות. אך השפעות עימות זה אינן עוצרות בגבולות החוק או הביטחון. כל הסלמה במפרץ או במזרח התיכון משפיעה במהירות על שוקי האנרגיה, שרשרות האספקה, תנועת הסחר, ואמון המשקיעים. לכן, המעצמות הגדולות אינן רואות את המזרח התיכון רק כזירת סכסוך, אלא כאזור הקשור ישירות ליציבות הכלכלה העולמית. בתוך תהפוכות אלו, נראה כי הסוגיה הפלסטינית היא המועדת ביותר לירידה בסדר העדיפויות הבינלאומי. ככל שהמשברים האזוריים מתעצמים, תשומת הלב של הבירות הגדולות מופנית לניהול הסיכונים המיידיים, על חשבון טיפול בשורשי הסכסוכים המתמשכים. אך ירידת העניין אינה אומרת ירידת חשיבות. הסוגיה הפלסטינית נותרה, לאורך העשורים האחרונים, אחד המפתחות העיקריים להבנת יציבות המזרח התיכון או אי-יציבותו. לכן, כל הסדרים ביטחוניים או פוליטיים שיתעלמו ממנה עשויים להצליח להכיל משברים באופן זמני, אך הם לא יבססו יציבות בת קיימא. מכאן, האתגר האמיתי העומד בפני המדינות הערביות אינו מוגבל להימנעות מהשלכות העימות האמריקאי-איראני, אלא טמון בהחזקת חזון משותף כלפי השלב המתעצב כעת. האזור אינו עובר משבר חולף, אלא שלב שבו מחולקים מחדש מרכזי ההשפעה, מסודרים מחדש סדרי העדיפויות, ומעוצבים מאזני כוחות שעלולים להימשך שנים רבות. ההיסטוריה מלמדת אותנו שריק אסטרטגי אינו נשאר ריק. אם יוזמות ערביות ייעדר, כוחות אחרים ימלאו אותו על פי האינטרסים והחזון שלהם. לכן, השתתפות בעיצוב השלב הבא אינה עוד מותרות פוליטית, אלא הפכה לצורך הנכפה על ידי אופי התהפוכות שהאזור חווה. אם השנים האחרונות לימדו אותנו דבר מה, הרי הוא שהמזרח התיכון אינו נשאר כפי שהיה לאחר כל עימות גדול. התהפוכות האמיתיות אינן מתחילות כאשר הפעולות הצבאיות נפסקות, אלא כאשר הכוחות השונים מתחילים לתרגם את תוצאותיהן להסדרים פוליטיים וביטחוניים חדשים. לכן, עתיד האזור לא ייקבע על ידי מספר התקיפות שבוצעו, ולא על ידי היקף ההפסדים שנגרמו לצד זה או אחר, אלא על ידי יכולת השחקנים להפוך את העובדות בשטח להסדרים יציבים שישלטו ביחסים האזוריים בשנים הבאות. ארצות הברית מבינה שביסוס השפעתה אינו תלוי רק בעליונות צבאית, אלא ביכולתה להפוך עליונות זו למציאות פוליטית בת קיימא וזוכה לתמיכת בעלות בריתה. מנגד, איראן מבינה ששמירה על תפקידה האזורי אינה מושגת רק בהפגנת יכולת תגובה, אלא במניעת אחרים מלעצב מחדש את מאזני הכוחות באופן שידיר אותה או יפחית את השפעתה. המדינות הערביות, לעומת זאת, עומדות בפני מבחן שונה. הנדרש היום אינו להסתפק במעקב אחר המתרחש או בהגבלת השלכותיו, אלא בהשתתפות בעיצוב הסביבה האזורית החדשה. האזור, כפי שהוכיחה ההיסטוריה שלו, אינו מכיר ריק; ומי שייעדר מרגע העיצוב מחדש ימצא את עצמו נאלץ להתמודד עם תוצאות שעיצבו אחרים. בהקשר זה, הסוגיה הפלסטינית נשארת אמת המידה החשובה ביותר למדידת הצלחתה של כל מערכת אזורית חדשה. ניתן לייצר הסדרים ביטחוניים זמניים ולבנות בריתות חדשות, אך קשה לדבר על יציבות ארוכת טווח כל עוד הסכסוך הפלסטיני-ישראלי נשאר פתוח ללא אופק פוליטי. לכן, התעלמות מהסוגיה הפלסטינית עלולה לדחות משברים, אך היא לא תבטל את סיבותיהם. וכאן טמונה המסקנה. השאלה העומדת בפני המזרח התיכון היום אינה מי ניצח בסבב זה? וגם לא למי היה הנשק המתקדם ביותר? אלא מי יצליח להפוך את השפעתו להסדרים פוליטיים ברי קיימא? היכולת לכפות עובדות היא דבר אחד, והיכולת לבסס אותן ולהעניק להן לגיטימציה והמשכיות היא דבר אחר לגמרי. ייתכן שעימות זה אינו האחרון במזרח התיכון, אך הוא עשוי להיות אחד המשפיעים ביותר על צורת האזור בעשור הקרוב. ההיסטוריה אינה זוכרת תמיד מי ניצח בקרב, אלא מי הצליח לעצב את השלב שבא אחריו. לכן, השאלה שתישאר פתוחה לאחר שקולות הנשק ישתתקו אינה: מי ניצח במלחמה? אלא: מי ישכתב את כללי המזרח התיכון?