ברגע שבו האומה נאבקת על גורלה בין פטיש הכיבוש לסדן הפיגור, עולה שאלת החינוך כאחת השאלות הקיומיות המגדירות מחדש את מושג ההתנגדות עצמו. אם התנגדות בנשק משחררת את האדמה, הרי שהתנגדות בחינוך משחררת את התודעה, וזה מה שהופך את המאבק החינוכי בפלסטין למאבק קיומי מובהק. וכיון שמשרד החינוך מאמץ השנה מקורות למידה פתוחים, אנו עומדים בפני רגע של התבוננות המצריך צלילה לעומק הפילוסופיה החינוכית, הרחק מההמולה הניהולית וקרוב לרוח הפרויקט הלאומי.
הדיאלקטיקה של פתיחות וניכור קוגניטיבי
סוגיית החינוך הפתוח בהקשר הפלסטיני מעלה בעיה פילוסופית עמוקה המתבטאת במתח שבין פתיחות קוגניטיבית לניכור תרבותי. החינוך הפתוח, כפילוסופיה ולא רק כטכניקה, מבוסס על עקרון הגישה החופשית לידע ופירוק המונופול של המוסד החינוכי על הלמידה. אך פתיחות זו, בהקשר קולוניאלי השואף לטשטש את הזהות, עלולה להפוך לחרב פיפיות. כיצד יכול התלמיד הפלסטיני להיפתח למקורות ידע עולמיים מבלי לאבד את מצפונו הלאומי? וכיצד יכול החינוך הפתוח להיות כלי לשחרור ולא כלי לנישול?
התשובה טמונה במה שניתן לכנות "ההארה המתנגדת", כלומר, אותו מודל חינוכי המכיל את האנושיות האוניברסלית ומנצח על הייחודיות הלאומית בו זמנית. חינוך פתוח אמיתי אינו ייבוא ידע, אלא דיאלוג עמו, וייצורו מחדש בהתאם להקשרינו התרבותיים וההיסטוריים. וכאן עולה חשיבותו של "הפרשנות החינוכית" כמתודה לקריאת מקורות למידה, כך שהמקבל לא יהיה כלי ריק המתמלא בידע המגיע מבחוץ, אלא יהיה שותף פעיל בבניית המשמעות מחדש.
מפדגוגיה של שינון לאפיסטמולוגיה של גילוי
החזון הפילוסופי של החינוך הפתוח מבוסס על שינוי אפיסטמולוגי רדיקלי, ממודל של ידע מוכן למודל של ידע מתגלה. במערכת המסורתית, ספר הלימוד ייצג את הסמכות הקוגניטיבית העליונה, והמורה היה מעביר האמת הקדושה. אך במרחב הלמידה הפתוחה, הידע נוצר באמצעות תהליך דיאלקטי בין הלומד למקורות המגוונים, כאשר השאלה הופכת חשובה יותר מהתשובה, והמתודה עמידה יותר מהתוכן.
שינוי זה מזכיר לנו את הפילוסופיה של "החינוך הסוקרטי" שבו הידע נולד מתוך השאלה, ואת הפילוסופיה של "ג'ון דיואי" בחינוך הפרוגרסיבי שבו הלמידה מתרחשת באמצעות ניסיון ואינטראקציה. אך ההקשר הפלסטיני מעניק ייחודיות למודל זה, שכן הגילוי הקוגניטיבי נקשר לגילוי העצמי והזהות, כך שהתלמיד לומד לא רק כדי לדעת, אלא כדי לדעת מי הוא מול מציאות קולוניאלית המנסה לשלול את קיומו הסמלי והחומרי.
צדק קוגניטיבי בעידן הטכנולוגיה
איננו יכולים לדבר על חינוך פתוח מבחינה פילוסופית מבלי להתעכב על סוגיית הצדק הקוגניטיבי. מקורות פתוחים לבדם אינם יוצרים חינוך פתוח אלא אם כן מתקיימים תנאים לגישה הוגנת אליהם. בהקשר הפלסטיני, שבו התשתיות משתנות בין הגדה המערבית, רצועת עזה וירושלים, ובין ערים, מחנות וכפרים, הפער הדיגיטלי הופך לביטוי חי של אי-צדק קוגניטיבי.
וכאן אנו מגיעים לפרדוקס פילוסופי כואב: החינוך הפתוח, המבוסס על עקרון הדמוקרטיה הקוגניטיבית, עלול לחזק את האפליה המעמדית בחברה שבה הזדמנויות הגישה לטכנולוגיה אינן שוות. כדי להתגבר על פרדוקס זה, יש לקשור את הצדק הקוגניטיבי לצדק חברתי כולל, כך שהמדינה תהיה מגינה על הזכות לחינוך, ולא רק רגולטור של שוק הלמידה החופשי. שכן הפילוסופיה של החינוך הפתוח בפלסטין אינה שלמה ללא מדיניות מפצה לאוכלוסיות מודרות, וללא השקעה בתשתית הדיגיטלית כזכות לאומית ולא כאופציה טכנית.
המורה: ממעביר למשחרר
בלב כל התבוננות פילוסופית על חינוך, עומד המורה כישות הבעייתית המורכבת ביותר. במערכת החינוך הפתוח, תפקיד המורה משתנה באופן דרמטי, ממעביר ידע למשחרר תודעות, מדובר חד-צדדי למנהל דיאלוג, ממלמד למנחה במבוכי הידע הדיגיטלי. שינוי זה דורש שיקום עמוק של המורה, לא רק טכני אלא קיומי, כדי שיוכל לגשר על הפער שבין היותו משרת של ספר הלימוד לבין היותו שותף בבניית התודעה הביקורתית של התלמיד.
וכאן אני מזכיר את הפילוסופיה של "פאולו פריירה" ב"פדגוגיה של המדוכאים", שבה חינוך אמיתי הוא זה המשחרר את האדם מהדואליות של אובייקט וסובייקט, והופך אותו לשחקן פעיל בהיסטוריה שלו, ואת הפילוסופיה של "מרטין בובר" ביחס אני-אתה ההופך את החינוך משינון לדיאלוג קיומי. ובהקשר הפלסטיני, המורה הופך ל"מתנגד קוגניטיבי" השומר על התודעה הלאומית והביקורתית מול כל ניסיונות הבורות וההדרה.
ריבונות חינוכית בעידן הגלובליזציה
ישנה שאלה פילוסופית מסוכנת יותר שמעלה פרויקט הלמידה הפתוחה, הנוגעת למושג הריבונות החינוכית. בעידן שבו הידע נוטה להיות סחורה עולמית, ובהקשר שבו כוחות הכיבוש והגלובליזציה שואפים לעצב את האדם הפלסטיני על פי חזונם, שאלת הסמכות הקוגניטיבית הופכת לשאלה גורלית. כיצד יכולה פלסטין לאמץ מקורות למידה פתוחים מבלי לאבד את ריבונותה על תוכניות הלימודים, ערכיה וזהותה?
התשובה אינה טמונה בהתכנסות פנימה, אלא ביכולת לקיים אינטראקציה ביקורתית עם הידע האנושי, ובבניית סמכות פלסטינית המתמודדת עם הגלובליזציה מעמדת תוספת ולא קבלה. ריבונות חינוכית אינה הגנה על העבר, אלא יכולת לעצב את העתיד, ואינה חיסון לזהות אלא חידוש שלה מול שינויי העידן. ואם החינוך הפתוח מחזק את יכולת החברה לגשת לידע האנושי, הרי שהריבונות החינוכית מבטיחה שגישה זו תהיה מעמדת פעילות ולא תלות, מעמדת ייצור ולא צריכה.
השקעה בתודעה או ניהול משבר?
הוויכוח סביב החינוך הפתוח מעלה שאלה פוליטית עמוקה: האם אנו עומדים בפני פרויקט לאומי לבניית האדם, או בפני ניהול משברים המעביר את אחריות החינוך מהמדינה למשפחה ולחברה? החינוך הפתוח, בהיעדר חזון אסטרטגי ומשאבים מספקים, עלול להפוך לכלי לניהול חוסר ולא לייצור עתיד, אמצעי להפחתת עלות החינוך ולא לשיפור איכותו, ומנגנון להטלת אחריות הלמידה על התלמיד ומשפחתו מבלי לספק את תנאי ההצלחה.
וכאן עולה ההבדל בין "חינוך פתוח" כפילוסופיה משחררת, לבין "ניהול משבר באמצעות חינוך פתוח" כפרקטיקה פוליטית. הפילוסופיה החינוכית האותנטית אינה מסתפקת בשינוי הכלי, אלא בוחנת מחדש את המטרות, ואת הקשר של החינוך לכוח, לצדק ולעתיד. ואילו ניהול משבר, מתמקד בהמשכיות ולא בחידוש, בצריכה ולא בייצור, בהסתגלות ולא בהתנגדות יצירתית.
לקראת אדם פלסטיני חדש
בתוך ויכוח פילוסופי זה, נשארת השאלה החשובה ביותר: איזה אדם אנו רוצים שיצא ממערכת החינוך שלנו? האם אנו רוצים אדם צרכן ידע, מסתגל למציאות, בורח משאלותיו הלאומיות? או שאנו רוצים אדם יצרן ידע, ביקורתי כלפי מציאותו, יוצר את עתידו, מסוגל לשאת את דאגות מולדתו ולקיים אינטראקציה אנושית עם העולם?
מקורות הלמידה הפתוחים, אם ינוצלו היטב במסגרת חזון לאומי פילוסופי ברור, עשויים להיות חלון שממנו התלמיד הפלסטיני משקיף על העולם, לא כדי להתנכר לו, אלא כדי לבנות מחדש את מולדתו בכלי העידן, ולשאת את דגל השחרור הקוגניטיבי לצד השחרור הלאומי. אך בהיעדר חזון זה, הם עלולים להיות רק טכניקה חדשה המתווספת למצבור הכישלונות, או אמצעי לנרמול התלמיד עם מצבו הכבוש תחת מעטה המודרניזציה החינוכית.
הפילוסופיה החינוכית הפלסטינית החדשה, שאנו שואפים אליה, אינה פילוסופיה של כלים, אלא פילוסופיה של מטרות, אינה פילוסופיה של פתיחות מופשטת, אלא פילוסופיה של שחרור מתנגד, אינה פילוסופיה של מודרניזציה שטחית, אלא פילוסופיה של עומק לאומי ואנושי כאחד. ומעמדה זו, החינוך הפתוח יכול להפוך למנוף לפרויקט הלאומי ולא תחליף לו, וכלי לבניית האדם הפלסטיני החדש, הנושא בתודעתו את שאלות מולדתו, בלבו את תרבותו, ובידיו את כלי עידנו, כדי ליצור עתיד הולם את הקרבנות של העבר ואת שאיפות ההווה.
* סופר וחוקר - הקואליציה החינוכית הפלסטינית - הקמפיין הערבי לחינוך.
שתף את דעתך
למידה פתוחה בין ריבונות התודעה לשבריריות הספר... פתיחת דלתות לעתיד או סגירת חשבונות משבר?